אמש התפרצה מול עיני במלוא עוזה על המסך הביתי דמותו העדכנית של מי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות בתקופה שבה התפרצה הקורונה בישראל: משה בר סימן טוב. מחשבון הטוויטר שלו מנשבת מזה תקופה רוח אופטימיות זהירה לגבי קצב התקדמות המגפה ובראיון שנתן לקרן מרציאנו ב"תכנית חיסכון" המסר שלו היה שהפעם, "באופן מפתיע", כך לדבריו, "ניתן להעז".
אפילו הוא חושב שהגיע הזמן לנסות לפתוח את כלל מערכת החינוך פתיחה מלאה וללא קפסולות. הוא גם בעד ויתור על מסכות בשטח פתוח. לנקות היטב את האוזניות ולא להאמין. ימות משיח אפידמיולוגיות.
בר סימן טוב סבור כי לאור מספר החולים הנמוך וגם כי בלאו הכי לא נותר כמעט דבר משנת הלימודים, התועלת תעלה על הנזק וכדאי לפתוח ומקסימום לחזור לאחור תמיד אפשר. "החשש שלנו מפני התפרצות בקרב ילדים לא קורה", ביאר. "והדיבור הזה שאולי הגענו לאיזושהי חסינות עדר- יכול להיות שהוא נכון, זה אומר שאפשר להעז, אבל לשמור על ערנות".
לאור הקושי, גם הפעם, של משרד החינוך ומשרד הבריאות להידבר ביניהם, הוא דיבר גם על כך שכיום "המטוטלת נעה יותר לכיוון של להיות יותר ליברלים" – ואם הוא, בית שמאי קלאסי שכמותו, ממליץ לפתוח, אני איתו.
אתמול בוטלו הקפסולות בכיתות ד', מה שאומר שאנו מתקרבים בצעדים גדולים לאפשרות להקל גם על השכבות שהכי סבלו ממשבר הקורונה והכי הופלו בעטיו: כיתות ה' עד ט'. והנה, משרד הבריאות עדיין מתמהמה בהחלטה לגביהן, וזאת בשעה שכל הגבלה אפשרית שהוסרה בשלל ספירות בחיים בלאו הכי מאפשרת לתלמידים בשכבות אלו להתגודד יחד בלי סוף.
אמנם פורסם באותה תכנית ממש, על מקרה של הדבקה של עשרות תלמידים בטיול של בני עקיבא, אך בחלוף הזמן קשה לתפוס למה כמעט ולא היה ניסיון אמיתי לצאת מהקופסה למען הילדים/נערים האלה מכיתות ה' עד ט' שאלו מהם שלומדים בחטיבות הביניים כבר כמעט כבר לא זוכרים איך נראית כיתה. גם כשהמשק והחברה בתהליך מתמיד של הקלות בעקבות נתוני התחלואה הנמוכים, שוב שוכחים אותם, ובלי שום סיבה הגיונית.
בני הבכור הוא בכיתה ח'. כבר מעל שנה שהוא צורר את מחברותיו וספריו בדממה בערמה והולך למקום שקט בביתנו כדי ללמוד בזום. גם אני עובדת מהבית ומידי פעם אני שומעת את קולו הנעים והמתון משתתף בשיעור, או עונה על שאלה שנשאל על ידי המורה, שנמצאת אי שם בקובייה מרוחקת.
לא אחת אני שואלת את עצמי מה יזכור משנות החטיבה. הוא תיכף מסיים שני שליש מהן, וכמעט ולא היה בבית הספר פיזית. הוא לא הסתובב בהפסקות, לא אכל טוסט בקפיטריה. שנות הלימוד האלה חולפות לו כמעט בלי חוויות מעצבות אופייניות של הגיל והוא שורד את זה ולא מתלונן, כי כנראה מתרגלים לכל.
משום מה, בשום שלב בעת נקיטה בצעדים דיפרנציאליים במגיפה הם לא היו אלו שהטיבו עמם או הקלו בעניינם. הם אלו שסומנו כמסוכנים והם נשכחו מאחור. זהו עוול חברתי שדורש תיקון ושיפוי לימודי ונפשי כאחד- משימה שהיא לפתחו של שר החינוך הבא.
הורים לתלמידים בגילאים אלו נתבקשו לחתום שהם מסכימים לבדיקות דיגום יזומות בבית הספר, כחלק מתכנית "מגן חינוך". בית ספר ינקוט בתכנית זו בהנחה שתהיה הסכמה של 75 אחוזים מההורים, ופה דרושה ערבות הדדית שלא ברור אם תתקיים, הרי במקרה של החיסונים היא לאו דווקא מתקיימת, אך בהנחה שהעסק יעבוד בצורה נכונה, ניתן יהיה לבצע ניטור ולקטע כך שרשראות הדבקה ובמידת הצורך לשוב ולהקשיח בהגבלות.
בגדול, נראה שיותר קל לייעץ למערכת להקליל כשאתה כבר מחוצה לה, כי אין על כתפיך עוד אחריות, אבל בר סימן טוב לא נתפס ככזה שמפזר רסיסי פופוליזם נבוב באולפן. תחת זאת, הוא שקל מילים, אבל היה נחרץ בדרכו, והגומות שהעמיקו בלחייו עם כל חיוך מראות יותר מכל שאולי חזרנו, ולו לעת עתה, לסוג של שגרה. ואם זה המצב- תנו גם לשכבות הנשכחות הללו להרגיש אותה ולהיות חלק ממנה באמת. תנו גם להן את הכוח להעז. אפילו ברסי אומר שזה בסדר.
