במהלך אירועי יום השואה יצא ח"כ אחמד טיבי מהאולם בכנסת שבו נערך הטקס "לכל איש יש שם", במחאה על שח"כ איתמר בן גביר הקריא שמות של נספים. טיבי נימק את מחאתו: "לעולם לא אתן לגיטימציה לגזען".
צעדו של טיבי הוכיח עד כמה ח"כ בן גביר היה נחוץ לכנסת. קשה להאמין שבמשך שנים השתתף טיבי, יועצו לשעבר של יאסר ערפאת, בעת הקראת שמות היהודים שנרצחו בשואה. די אם נזכיר את ההשוואה שערך ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין בין ראש אש"ף להיטלר, בכדי לעורר תהיות בדבר מהות תפקידו של הד"ר טיבי באש"ף. לכן הטענה של טיבי כלפי בן גביר שהוא גזען הייתה אמורה להיראות מגוחכת שלא לומר חצופה, אבל למרבה הפלא היא לא נראית כך. מתחוור שכמו בהחלטת בית הדין בהאג גם בעניינו של אחמד טיבי, הלוחמה הפסיכולוגית הערבית הצליחה להפוך את היוצרות.
צעדו של טיבי המצטרף לצעדם של חברי "הרשימה המשותפת" שסרבו להצהיר נאמנות, ולחגיגות השמחה בבקא-אל גארביה לרוצחו של החייל משה תמם, הם איתותי אזהרה, הן ליהודים והן לערבים. אם בלקחי השואה עסקינן מוטב להם לערביי ישראל שישקלו את מי הם בוחרים כמנהיגים. אם הם מעדיפים את "הרשימה המשותפת", אז מוטב שילמדו על בחירתם האומללה של הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה שלפני מלחמת העולם השנייה.
לעומת עוינות "הרשימה המשותפת", ליד המושטת של רע"מ, שנוגעת אף היא לאיתמר בן גביר ולמפלגתו "הציונות הדתית", דרושה התייחסות שונה. נראה כי גם כאן כדאי ללמוד מההיסטוריה, עד כמה נחוצה לעתים הפרגמטיות.
בספרם, "משבר 'אוגנדה' בציונות", כותבים משה יגר ודבורה ברזילי-יגר כי "ביקורו של הרצל אצל [ויאצ'סלב] פון-פלווה, שהכול ראו בו מחולל הפוגרום בקישינב, עורר תרעומת אצל מנהיגים ציונים רבים." בפגישה, שנערכה ב-1903, ביקש הרצל מפון-פלווה "השתדלות אצל הסולטאן [העות'מאני] כדי שיעניק זיכיון להתיישבות יהודית באץ ישראל". המחברים מסבירים את גישתו של הרצל, "שידע על רחשי לב אלה", אולם "דעתו הייתה שאין מנהלים פוליטיקה מתוך רגשות."
דוגמא אחרת לפרגמטיזם נמצאת בשיתוף הפעולה שכרת צ'רצ'יל עם סטלין לאחר שברית המועצות הותקפה על ידי גרמניה במבצע "ברברוסה" במהלך מלחמת העולם השנייה. אמירתו של צ'רצ'יל כי "המשטר הנאצי אינו נבדל מן הצדדים הרעים ביותר של הקומוניזם", יכולה להמחיש את גודל ההחלטה מבחינת צ'רצ'יל לכרות ברית עם הקומוניזם נגד הנאציזם. בביוגרפיה שכתב על צ'רצ'יל ג'פרי בסט נכתב כי "שמרנים שהיו מוכנים להאמין בצדקת החלטתו של צ'רצ'יל, לא יכלו להתגבר על אי הנחת שלהם במוצאם עצמם נלחמים לצד… 'ברבריים' ו'אדומים' כאחד. צ'רצ'יל לא רק הבין את הדעות הקדומות הללו, הוא אף היה שותף להן; אך כל עוד היה צורך לנצח במלחמה הוא דיכא כל ביטוי דעות אלה בעצמו".
מופע נוסף של פרגמטיזם התרחש בשנות החמישים כאשר גרמניה הציעה למדינת ישראל את הסכם השילומים. מנחם בגין, שכאיש אופוזיציה לא נשא באותה אחריות של בן גוריון יכול היה להתנגד להסכם זה שנבע מרצונה של גרמניה לרהביליטציה בינלאומית לאחר השואה. לראש הממשלה דאז, שהיה מודאג ממצבה החומרי של המדינה, שבאסמיה נותר קמח לזמן קצר בלבד, לא היו הרבה ברירות מלבד לקבל את ההצעה הגרמנית.
ההיסטוריה מלמדת כי הגישה האידאלית, שבה נוקטת כעת "הציונות הדתית" בעניין הסתמכות על מפלגת רע"ם, אינה מתאימה למי שרוצה להיות שותף להנהגה. את שיתוף הפעולה עם רע"מ יש כמובן לקיים לפי הפתגם המוכר "כבדהו וחשדהו". או כפי שהגדיר זאת צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה: "הניסיון לשמור על יחסים טובים עם קומוניסט, כמוהו בחיזור אחר תנין: אינך יודע אם לדגדג אותו מתחת לסנטר, או להלום בראשו".
