בימים שלפני מסירת חברון לרשות הפלסטינית על ידי בנימין נתניהו, ידיד בשם משה פלד הזמין אותי למפגש מעניין. פלד היה ח"כ מטעם צומת, חבר קיבוץ בית השיטה ומח"ט במיל'. איש מאוד רציני, איש ארץ ישראל השלימה. הוא פנה אליי באותם הימים, "אני מבקש ממך להיפגש מידית עם קבוצה של ערבים מחברון". אני גר בקרית ארבע-חברון מאז 1972 וכבר נפגשתי עם לא מעט קבוצות של ערבים מחברון, אז שאלתי אותו: מה מיוחד, מה דחוף כל כך?
מדובר היה בחבורה של אנשים צעירים. אשתי האהובה ציפורה זיכרונה לברכה ואני נפגשנו איתם בעיר העתיקה בירושלים, בראש הקבוצה עמד בחור בתחילת שנות ה-30 לחייו הוא התקרב ואמר, "קודם כל תדע מי אני", הוא שלף תעודה עליה כתוב שהוא מכוח 17 של ערפאת – המשמר האישי שלו, הידוע לשמצה. אני שאלתי "איך אני יכול לעזור לכם?", הוא ביקש פגישה עם מושל חברון, ברוך דגן. שאלתי מדוע הם מעוניינים לפגוש בו, ואז הוא אמר: "אנחנו מבקשים ומתחננים שלא תעבירו את העיר לידי ערפאת". ניסיתי להבין למה והוא הסביר: "ראינו איך הוא שולט בשכם, עזה ויריחו. אוי ואבוי לנו שגם חברון תהיה תחת ידיו. תעשה לנו טובה, תחבר אותנו למושל שנסביר לו את זה, אל תעבירו לו את חברון, בבקשה".
מילאתי את בקשתו ברצון רב אבל לא ראיתי יותר את האיש הזה. כשטלפנתי למושל והעברתי לו את הבקשה הוא סירב. הכרתי אותו ברמה האישית והופתעתי מאוד כי תפסתי אותו כאדם הגון וקשוב. הוא הסביר לי שיש לו משלחות כאלה מהבוקר עד הערב כל המי ומי של חברון היו אצלו ובפיהם אותה הבקשה. אני אומר לו ואתה העברת את זה לאחראיים? בוודאי, ועוד איך!
באותם הימים אנשי חברון עשו סרטון שמראה את רכס ההרים אבו סנינא ומסביר את הסכנה במסירה של מקום כל כך אסטרטגי. גם זה לא עזר ומשם הצלף רצח את התינוקת שלהבת פס.
נשאלת השאלה, מה לומדים מכך? שום דבר לא שכנע או הזיז את חותמי ההסכמים מהתורה השמאלית. כל עוד היה טרור הם אמרו "את הטרור אי אפשר לנצח, אומה הנלחמת על חירותה לא ניתן לנצח" ובכך תירצו את מסירת השטחים. עכשיו, כשאין טרור, הם אומרים שהאסון הוא שהערבים ישתלבו כי אז המדינה תחדל להיות יהודית – פתאום הם מדברים בשפה כהניסטית, הם עומדים על משמר היהדות.
לכן אני הבנתי באיזה שלב שאין טעם בעניין הזה. היה צריך לשאול את השמאל הזה שמודאג מאיבוד האופי היהודי מה היה בראש של אבות הציונות. לא הייתה מחשבה בימין ולא בשמאל לגרש את הערבים מכאן. הם ברחו והאירועים התגלגלו באופן ספונטני. אז מה היה בראש שלהם, איך הם חשבו שנחייה כאן? איך נתגבר על הרוב הערבי הגדול – התשובה היא שלא חשבו.
אם יש לך מטרה אמיתית, קדושה ומקודשת אל תביט ימינה ושמאלה. יש "אולם" ויש "אבל" ותמיד יהיו. פעם כי יש טרור ופעם כי אין. אבל בסוף יתברר שכל מיני "אבלים" נופלים בצדי הדרך: פתאום עלייה מברית המועצות של מיליון יהודים וחצי משנים את התמונה הדמוגרפית. מי חלם על זה. כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות אבל אתה לא עשית ובגלל דברים כאלה ואחרים החמצת ואילו לא היית מביט ימינה ושמאלה כן היית מגיע למטרה. אז יש גבול כמה מותר לנו לתת מתשומת ליבנו לאסכולה השמאלנית שתמיד יש לה אבל במקום להביט קדימה. מהניסיון הקטן שלי זו היא הדרך אל הציונות בכל נקודה.
