שלושת הימים הראשונים של דיוני ההוכחות במשפט נתניהו טרם סיפקו לנו הצצה לחומרים המפלילים ישירות את ראש הממשלה בנימין נתניהו. התובעים במשפט בחרו לפתוח אותו בעדותו של אילן ישועה, בעבר מנכ"ל אתר וואלה, הנוגעת הרבה יותר לצד נותן השוחד לכאורה, שאול ואיריס אלוביץ', והרבה פחות לצד המקבל.
ישועה נראה להוט לספק את הסחורה ולספר בחקירה הראשית לעו"ד יהודית תירוש, חברת צוות התביעה, את שהיא מעוניינת לשמוע. ואכן, עדותו סיפקה לא מעט כותרות. החל מהאופן שבו הוא נדרש לטענתו להתערב בתוכן האתר לטובת בני משפחת נתניהו, דרך העדות על הנחיות להכפיש את יריביו של ראש הממשלה, וכלה בסיפורה של הדרישה שישמיד ראיות. אולם שלושת ימי הדיונים הללו העלו גם שאלות מטרידות מאוד על התנהלות המשטרה והפרקליטות בתיק 4000, בשלבי החקירה וההעמדה לדין.
באופן טבעי, מי שחשפו את נקודות הכשל היו פרקליטי הנאשמים. בין השאר מחו הסנגורים על שישועה מסר בעדותו פרטים שלא נמסרו בחקירת המשטרה. לטענתם, ישועה "נזכר" בפרטים הללו בשיחת הרענון שנערכה לו בפרקליטות, ואין לדעת אם באמת נזכר בכך או שתודרך. מלבד זאת תקפו הפרקליטים את האופן שבו חקירת פרשת בזק־yes ברשות לניירות ערך הפכה לחקירת תיק 4000 (פרשת בזק־וואלה) במשטרה. המשטרה השתמשה במהלך החקירה בצווים שניתנו לצורך חקירת הרשות לניירות ערך, באופן שחוקיותו מוטלת בספק. כך, למשל, עומת ישועה עם תוצאות של האזנות סתר שנערכו לכאורה בחקירה אחרת לגמרי.
שני הפגמים הללו נשמעים אולי טכניים גרידא, אך פוגעים בזכות הפשוטה של נאשם להגנה. לעומתם, התהייה שהעלתה בפני שופטי המחוזי הסנגורית של איריס אלוביץ', עו"ד מיכל רוזן־עוזר, מהותית הרבה יותר, ולפי שעה אין דרך לכפות על התביעה להשיב עליה: האם אילן ישועה עצמו נקי מכל חשד פלילים?
העניין נוגע לא רק לטענה אפשרית של הסנגוריה על אכיפה בררנית, אלא גם לערכה של העדות עצמה: אילן ישועה הרי איננו עד מנותק שנקלע לזירת פשע, צפה באירועים מהצד ומספר כעת מעל הדוכן על מה שראו עיניו. הוא השתתף בכל האירועים שהוא מדווח עליהם, ונשא בתפקיד בכיר מטעם אלוביץ'. לאורך החקירה המשטרה נמנעה מלקבוע במפורש אם ישועה חשוד בדבר מה. ככל שהוא "סיפק את הסחורה" לשוטרים ולפרקליטים, כנראה הובטח לו שלא ייפגע.
לכאורה, אם ישועה היה חלק מעוברי העבירות אך קיבל חסינות בתמורה לעדות, אזי הוא "עד מדינה", אף שבאופן רשמי לא נחתם עמו הסכם כזה. כלומר, עד מדינה דה־פקטו. עדותו אמנם ראויה להישמע בבית המשפט, אך על פי החוק דרוש לה "סיוע", כלומר תמיכה חיצונית. לכן הסירוב של הפרקליטות לקבוע אם ישועה הוא עבריין שקיבל פטור מהעמדה לדין בתמורה להפללת נאשמים אחרים, או שמא אדם חף מפשע המעיד מרצונו החופשי, מטיל צל בעייתי מאוד על העדות כולה. נראה שהפרקליטות מבקשת "ללכת עם ולהרגיש בלי".
לצד התהיות שעלו עוד לפני פתיחת שלב ההוכחות במשפט, האמור לעיל מחדד את השאלה אם הפרקליטות והמשטרה לא לקו ב"מוטיבציית יתר" בחקירות ראש הממשלה. אמנם כל מדינה אמורה להתברך בחוקרים ובפרקליטים נחושים וחדורי תחושת שליחות כלפי גדולים כקטנים, אולם קו דק מפריד בין רדיפת צדק לרדיפת חשודים. חקירה ומשפט אמורים להביא קודם כול לחשיפת האמת תוך שמירה על החוק, לא להרשעה בכל מחיר. משפט פלילי אינו מתנהל בין צדדים שווים. הסנגורים חייבים להילחם בכל כוחם לזיכוי, בעוד המשטרה והפרקליטות לא אמורות להילחם בכל הכוח להרשעה; לא זה תפקידן. נחישות יתר של גורמי החקירה והתביעה היא מתכון בדוק לפגיעה לא מוצדקת בנאשמים, ולצורך העניין לא חשוב אם מדובר בבוזגלו או בנתניהו. אלא שבמקרה של נתניהו היא פוגעת גם באמון האזרחי במערכת המשפט כולה. עוד לא מאוחר להתאמץ לשקם אותו.
הרע במיעוטו: בחירות 5
מצביא טוב יודע שניצחון בקרב אינו חזות הכול. אם הניצחון בקרב יחיד עלול להביא להפסד במלחמה, לעיתים עדיף להפסיד בקרב. הצרה היא שגנרלים רבים מתקשים לממש בשעת הצורך את הידיעה הזאת, מפני שחסרות להם ראייה רחבה של המערכה והבנת נבכי הנפש של הגורמים המשפיעים עליה, קל וחומר פוליטיקאים.
דוגמה בולטת לכך אפשר לראות בלהיטותם של חלקים בימין להקים ממשלה, ממשלת ימין כביכול, שתסתמך על תמיכה או הימנעות של מפלגת רע"ם. לכאורה זה יהיה ניצחון מזהיר בקרב – הקמת ממשלה ימנית, עם כל מרכיבי הימין בפנים, שעשויה גם להחזיק מעמד יותר מכמה חודשים ולאפשר קיום מדיניות ימנית סוף־סוף, לאחר למעלה משנתיים של כאוס שלטוני. אולם הניצחון המדומה בקרב הזה עלול להתברר כהפסד מפואר במלחמה.
יש כמה תשובות לשאלה כיצד התייצב שלטון הימין בישראל בעשורים האחרונים. אחת מהן היא הקושי הגובר להקים קואליציית שמאל שתיתמך בידי המפלגות הערביות. הפעם האחרונה שהדבר התאפשר הייתה בממשלת רבין ב־1992. מאז חברו כמה תהליכים, הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית, והובילו לכך שחבירה כזו בלתי אפשרית. בחלוף השנים היא נעשתה בלתי לגיטימית, עד כדי כך שגם מפלגות שמאל מובהקות וכמובן מפלגות מרכז נשבעו שלא יאפשרו אותה.
הקמת ממשלת ימין אחת המבוססת על רע"ם, שאיש אינו יודע כמה זמן תשרוד, תכשיר הרבה ממשלות שמאל עתידיות בתמיכתן של חד"ש ובל"ד. גם המחיר שישולם כעת לרע"ם, שאולי לא נראה מופקע כשלעצמו, לא יהיה סוף פסוק. זאת תהיה רק עמדת הפתיחה לכל משא ומתן בעתיד להקמת קואליציה שתסתמך על מפלגות ערביות. גם אם כיום הדרישות מתמצות בסוגיות אזרחיות, הסוגיות הלאומיות יבואו מיד אחריהן; אך הסכר כבר נפרץ, ולא ייסגר.
בחירות חמישיות הן בהחלט חלום בלהות, אך מי שעיניו בראשו אינו מקריב את העתיד למען ההווה ולא בוחר לנצח בחזית אחת במחיר הפסד במערכה כולה.
העוינות המחזקת
נוכחותו של ח"כ גלעד קריב בכנסת מעוררת מהומות עוד בטרם הספיק לשאת במשכן את נאום הבכורה שלו, משום שהוא רב רפורמי ועד לאחרונה היה גם פעיל מרכזי בתנועה הרפורמית בארץ. ח"כ ישראל אייכלר ציטט לעומתו כבר ביום ההשבעה את הפסוק "אין שלום אמר ה' לרשעים", ולמחרת בחר הח"כ הטרי אבי מעוז ממפלגת נעם להתעמת עם קריב בשאלת הגיור.
המהירות שבה נקלע קריב לעין הסערה אולי מפתיעה, אך עצם הקושי עם הרפורמים איננו חדש כמובן. ההתנגדות האורתודוקסית לרפורמה ותיקה ויסודית, לא רק אצל יהודים דתיים וחרדים. שותפים לה גם רבים ממי שמגדירים את עצמם מסורתיים ואינם מקפידים על קלה כחמורה.
האם ההתנגחות הזו חכמה? ספק רב. אחת החידות המסקרנות כאשר בוחנים את החברה היהודית־ישראלית היא כמה רפורמים וקונסרבטיבים יש בארץ. כאשר מציגים את השאלה הזו בסקרים, התשובה היא שבין 5 ל־13 אחוזים (350 עד 900 אלף) מהיהודים בישראל מזדהים עם אחת התנועות הללו. אך כאשר בוחנים כמה ישראלים חברים בפועל בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, התשובה נעה סביב 20 אלף ביום בהיר במיוחד.
מהיכן נובע הפער? כנראה מהכרזת המלחמה האורתודוקסית בשתי התנועות הללו. ככל שהמלחמה מתעצמת, יותר ישראלים שהמאבק הוא לצנינים בעיניהם חשים צורך להזדהות מילולית עם התנועות כאקט של מחאה, עובדה שמחזקת אותן מאוד. הן נבנות מהעוינות האורתודוקסית כלפיהן. מומלץ לפוגג אותה כדי להחזיר אותן לגודל הטבעי.
