כשבני הבכור עמד להינשא, היה לי ברור שבחופה שלו צריך לקיים תזכורת לשואה. חשבתי שלא ייתכן שאת חורבן המקדש מלפני אלפיים שנה אנחנו מציינים בדבקות, ואת החורבן המודרני, שניצוליו עוד חיים בינינו, איננו מזכירים. אבל אז התברר שציון ניכר מדי לשואה מפריע מאוד לכלתי. היא חששה שהוא יעיב על שמחת היום המאושר בחייה. ואז הבנתי: היכולת לקיים מסורת עתיקה של ריטואלים סביב חורבן המקדש נובעת דווקא מכך שהחורבן ההוא הרבה פחות חי וטראומטי. אילו היה כואב כמו חורבן טרי, גם הוא לא היה מאפשר ליהנות משמחת החתונה עצמה.
התובנה הזו מתחברת לשאלה שמעסיקה בשנים האחרונות את העוסקים בזיכרון השואה: מה נעשה ביום שאחרון הניצולים יילך לעולמו? האמת היא שהשאלה מופרכת. היקף התיעוד של ניצולי השואה ועוצמתו הם חסרי תקדים, ועדויות הניצולים ימשיכו להיות כוח זיכרון מרכזי גם אחרי מותם. אדרבה, עצם הפיכת "היום שאחרי הניצולים" לבעיה, מעידה על התמכרות מוגזמת לציון השואה באמצעותם. בשעתו זה היה הכרח המציאות כדי להוציא את סיפור השואה מהמספרים היבשים ולתת לו משמעות חיה. אבל ברבות השנים, עוצמת העדויות הפכה לבומרנג. כי עדויות על מעשי זוועה אפשר לקרוא ממקומות רבים בעולם, ואין בהן שום ייחוד יהודי.
כדי להבין את סיפור השואה חייבים לתת לו הקשר היסטורי ספציפי: מדוע התרחשה השואה דווקא בזמן שהתרחשה? איך ולמה דווקא הגרמנים ביצעו אותה? איך ולמה היהודים היו קורבן ההשמדה העיקרי (לצד הצוענים, ההומוסקסואלים והנכים)? ומה יש לכל השאלות האלה ללמד אותנו כאן ועכשיו? משמעות השאלה האחרונה אינה השוואה בין אירועי השואה לאירועים עכשוויים. מדובר בלימוד עקרוני של תהליך המדרון החלקלק שבו חברה מאבדת את מוסריותה, והדרך שבה כל אומה צריכה להתמודד עם הסכנה הזו.
היום שאחרי הניצולים הוא גם היום שבו נצטרך להתחיל לחשוב על מערכת הטקסים והמנהגים שאנחנו רוצים ליצור ליום הזה. צום? קריאת פיוטים? יצירת "הגדת השואה"? ואולי דרך אחרת לגמרי, שונה מכל דרכי האבל המסורתיות של העם היהודי?
נצטרך לתת משמעות מחודשת לכינוי הכפול "השואה והגבורה". בשעתו הודגשה גבורת מורדי הגטאות, אל מול הליכת האחרים "כצאן לטבח". התבגרנו מאז, ויש לקוות שהיום אנחנו מבינים שבכל יום באושוויץ או בגטו ורשה הייתה גבורה אנושית שאינה פחותה מזו שהתגלתה במלחמות ישראל. כל אם שהצליחה לדאוג לעוד פיסת לחם לילד, בתנאים הבלתי אנושיים ששררו במחנות, הייתה זכאית לעיטור הגבורה של צה"ל. והאתוס הנכון והחשוב של שלילת הגלות, אסור שיהפוך לסלידה ולבוז כלפי יהודי הגלות.
היום שאחרי הניצולים צריך להביא גם דיון אמיץ בשאלת האמונה בעקבות השואה. לכאורה, איש באמונתו (או בכפירתו) יחיה, ואין גם צורך בגיבוש עמדה תיאולוגית משותפת. מצד שני אי אפשר להימלט מהשאלות העקרוניות שמעמידה השואה, לפחות לגבי מושג ההשגחה. נכון ששאלות כאלה יכולות להישאל אחרי כל אסון או מוות של אדם יקר, בדמי ימיו. אבל השואה מעצימה את השאלות האלה פי 6 מיליון. היא תובעת מאיתנו לנסח זהות דתית שאינה מבוססת על אמונה בהשגחה פרטית – שלא הוכיחה את עצמה.
השאלות האלה מטרידות גם את גדולי התורה. אבי יצא מהשואה עם אמונה לא פחותה מזו שהייתה לו לפניה – בין השאר, להערכתי, משום שכל בני משפחתו הגרעינית הצליחו לשרוד. פעם בילה אבי את כל חג סוכות בבית הארחה שבו התיידד עם יהודי מזרחי. בסוף השבוע ביקש האיש ברכה מאבא. כשאבא התפלא על הבקשה, אמר האיש שהיה מקורב לרב שך: "שמעתי ממנו שאדם שעבר את השואה ונשאר מאמין, הוא בעל סגולה שראוי להתברך ממנו". משמע, גם מבחינת הרב שך לא מובן מאליו שאדם יישאר דתי אחרי שעבר את מוראות השואה.
אבל אמונה תמימה ועיוורת אחרי השואה יכולה באמת להרגיז. קל וחומר תגובות המתנגדות לעצם קיומו של יום השואה בתאריך הנוכחי, שהרי "לא מתאבלים בניסן". מי שלא מבין שאחרי אסון קולוסאלי כמו השואה אין יום בשנה שלא יכול להיות יום זיכרון, כנראה לא הבין דבר.
