ביום שני השבוע נע השיח התקשורתי בין שתי זירות במקביל. מכאן – בית המשפט, שבו החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו; ומכאן – בית הנשיא, שנציגי הסיעות בכנסת הגיעו אליו כדי להמליץ על מועמדם לראשות הממשלה. לא מעט פרשנים התפלאו כיצד נאשם בפלילים בזירה אחת, מקבל את מרב ההמלצות לראשות הממשלה בזירה המקבילה.
אבל אדרבה, הרדיפה המשפטית של נתניהו השיגה את ההפך משביקשה. הניסיון להפיל את נתניהו מהשלטון שלא באמצעות הקלפי ליכד סביבו את הימין כולו והפך למקור כוחו. בניגוד לתהליך הטבעי שבו נתניהו כבר היה אמור לפנות את כיסאו, הרדיפה הזו נתנה לו אורך חיים פוליטי ותקעה את מדינת ישראל במבוי סתום.
כשראובן ריבלין נתן השבוע לבנימין נתניהו את המנדט להרכבת הממשלה, הוא עשה את הדבר היחיד שהיה יכול לעשות. אבל למרות צהלת השמחה בימין, או לפחות אנחת הרווחה, אין שום בשורה בהטלת המנדט על נתניהו. לא רק שקשה לראות כיצד הוא מרכיב קואליציה יציבה, אלא שגם אם יצליח בכך, שום בשורה לא תצא מקואליציה כזו. מה שהיה הוא שיהיה. השסע הפנימי בחברה הישראלית ימשיך לדמם. האיבה, ההסתה והשנאה משני הצדדים ימשיכו לפרוח, וההפגנות בבלפור ימשיכו לספק לחוגי השמאל הקיצוני סיבה לקיומם.
השאלה מי פתח ביצירת השסע הפנימי הזה כבר אינה רלוונטית. הימין שקוע היום בליבוי האיבה ובהחרפת המתחים לא פחות מהשמאל. העדות המובהקת לכך היא הנכונות לקבל את תמיכתה של התנועה האסלאמית בקואליציית הימין. הסוגיה סבוכה ומורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן, אבל העובדה שיש בימין מי שמוכנים לפיוס עם התנועה האסלאמית, ובו בזמן לא רק פוסלים מכול וכול פיוס עם השמאל הציוני אלא מתפייסים איתה רק כדי שלא יצטרכו להתפייס איתו, מעידה שלא רק השמאל אלא גם הימין נכנס לסחרור, וששני הצדדים אחראים לו במידה שווה.
אבל גם אם נשלים עם המשך המצב הבעייתי בחברה הישראלית לפחות לקדנציה נוספת, השאלה הגדולה היא לשם מה. דבר מההבטחות הגדולות שהבטיח בנימין נתניהו לימין במערכת הבחירות לא צפוי להתגשם. נתניהו לא יביא את פסקת ההתגברות ולא יבריא את מערכת אכיפת החוק. הוא לא יפנה את המסתננים מדרום תל־אביב ולא יסדיר את ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. על החלת ריבונות אין בכלל מה לדבר, וכך גם בכל נושא אחר החשוב לימין. אין סיבה לחשוב שנתניהו יעשה בקדנציה הבאה את מה שהבטיח לעשות ולא עשה עד עכשיו.
נתניהו מיצה את מנהיגותו. היו לו הישגים גדולים, אבל המחיר היה שסע פנימי נורא בעם – לא רק בין ימין לשמאל, אלא גם בתוך הימין. לא במקרה הוא לא מצליח להעמיד קואליציה יציבה כבר ארבע מערכות בחירות. זוהי תוצאה ישירה של התנהלותו. הוא הצליח להרחיק מעליו ולקומם נגדו לא רק יריבים, אלא גם שותפים. משהו לא טוב קורה למנהיגים גדולים בשלהי מנהיגותם. זה קרה לדוד בן־גוריון הגדול, ועכשיו זה קורה גם לבנימין נתניהו.
הסיכויים שנתניהו יצליח להרכיב קואליציה יציבה אינם גדולים, ובכל זאת נכון עשה נפתלי בנט כשהעמיד את עצמו לרשותו. מנהיגות יהודית לא אמורה לקחת את המלכות בכוח; היא צריכה להמתין שתינתן לה מאליה. מן השמיים. היא חייבת לוותר עליה כדי לקבל אותה.
כרגע נכון לתת לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל אם הוא לא יצליח במשימתו, שום היגיון שבעולם לא יוכל להצדיק הליכה למערכת בחירות נוספת. הפוליטיקה הישראלית אינה יכולה להיות משחק רולטה שמשחקים בו בלי סוף עד שבמקרה יסתדרו המספרים. לא עוד. פעם אחרונה ודי.
אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק. המבחן הראשון יהיה של הליכוד, שיצטרך למצוא דרך מכובדת להחליף את נתניהו ולהעמיד מתוך שורותיו מנהיג חדש.
אם לא יצליח הליכוד לעשות זאת, תעבור האחריות למפלגת הציונות הדתית ולמפלגות החרדיות, שיידרשו להיגמל מההתמכרות שלהן לנתניהו. יהיה על שלושתן ללכת עם נפתלי בנט לממשלת פיוס לאומי, שיהיו בה לא רק אנשי ימין אלא גם אנשי מרכז־שמאל ואפילו אנשי שמאל אם צריך.
ואם הן בכל זאת יעדיפו את המשך הקיבעון, תהיה לנפתלי בנט לא רק לגיטימציה, אלא אפילו חובה, לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מהקיבעון בדרך האפשרית היחידה.
