שלושים יום קודם החג נפתחת עונת הציד של מקבלי אותות ההוקרה ביום העצמאות. יום אחר יום מטפטפות הוועדות את שמותיהם של מקבלי הפרסים ומשיאי המשואות; הן עושות זאת בהכרזות מרגשות שממלאות את הלב ובה בעת שולחות עיתונאים ובלוגרים לחיפושי רשת ארוכים אחר התבטאויות והתנהגויות מעוררות מחלוקת.
אבל הפולמוס הסוער, או ההתרגשות הכנה מהכתרה של זוכה זה או אחר, מטשטש קצת את התמונה הכוללת, והיא שיום העצמאות הפך בעשורים האחרונים לרצף בן 24 שעות של חלוקת אותות הצטיינות: בשעת בוקר מוקדמת מקבל נשיא המדינה בביתו 120 חיילים שנבחרו לקבל את אות מצטיין הנשיא; מיד לאחר מכן מתקיים חידון התנ"ך לנוער שבסופו מוכתרים החתנים וסגניהם; והוא מסתיים בשיאו של היום, טקס חלוקת פרס ישראל.
לא תמיד זה היה כך. בעשורים הראשונים של המדינה הטקס המרכזי שמשך את מרב תשומת הלב היה המצעד הצבאי הגדול שהתקיים בכל שנה במקום אחר בארץ (שני המצעדים האחרונים בסדרה, והמפורסמים שבהם, היו אלו שנערכו בירושלים לפני מלחמת ששת הימים ולאחריה); והחגיגות ננעלו עם פסטיבל הזמר והפזמון, שניפק בין השאר את "ירושלים של זהב" ערב מלחמת ששת הימים.
השינוי המוחשי ביותר מתבטא בתמורות שעבר עם השנים טקס המשואות, הפותח את אירועי החג. לפני זמן מה ביקשה ממני מחנכת באולפנה שאמליץ לה על מרצה איכותי, "ברמה של מדליק משואה", ולשנינו היה ברור למה היא מתכוונת: דמות מופת עם סיפור חיים אישי מעורר השראה. אבל לא תמיד היה כך. 12 המשואות נועדו לייצג את מספר שבטי ישראל, דהיינו את הקולקטיב הלאומי. בשנים הראשונות של המדינה נבחרו להדליק משואה נציגים של עדות וגלויות שונות שנתקבצו במדינת ישראל, נציגי יישובי הספר ו־11 הנקודות בנגב, ועוד צורות שונות של ייצוגים לאומיים על בסיס חלוקה מגזרית או גיאוגרפית. ב־1961 למשל, הדליקו את המשואות 12 נערים שנולדו בתאריך ה' באייר והגיעו למצוות יחד עם המדינה עצמה. אני לא בטוח שאותם נערים היו מבינים מה אני רוצה לו ביקשתי מהם להרצות באולפנה.
כל זה השתנה בתחילת שנות השמונים, מאז ניתנת הדלקת המשואות בידי דמויות מופת וגיבורי תרבות, כל שנה בנושא אחר: מדע או חינוך, ספורט או חדשנות. הנושאים משתנים אמנם אך שיטת הבחירה נשארת, ולמעט חריגים אפשר לומר ש"מדליק משואה" הוא תואר של כבוד המקביל לפרס ישראל; ליתר דיוק מעין פרס ישראל של ההמון, בניגוד לפרס הניתן במגדל השן האקדמי (המילים "נבחר להדליק משואה" מופיעות בערך בשורה השנייה בערכים הרלוונטיים בוויקיפדיה). וכך הושלם המעבר של מכלול טקסי יום העצמאות מסיפורו של הכלל אל סיפוריהם של יחידים.
יחידים מצוינים הם אמצעי מעולה לספר סיפור. פרסונליזציה של הערכים הוא תהליך שכל אומה זקוקה לו ככל שהיא מתרחקת מימי הראשית שלה, שבהם הייתה מלוכדת בצורה אותנטית. כך נוצרו גיבורי המיתולוגיה היוונית ושבעת מלכי רומא הקדמונים ושורטטו דמויותיהן המיתולוגיות־למחצה של האבות המייסדים של ארצות־הברית. וזה מה שהופך לחריגה כל כך את ההגדה של פסח שטרחה מאוד כדי לטשטש את עקבותיו הפרטיות של משה בסיפור הלאומי.
אין פסול בשימוש בדמויות מופת, כל עוד לא שוכחים את תפקידן. כי בדיוק כמו שצלמים וסמלים עשויים להידרדר לעבודת אלילים, גם חגיגות העצמאות עשויות להידרדר לפסטיבל תקשורתי רכילאי סביב דמותו של אדם פרטי. המטרה שקבע בן־ציון דינור (שר החינוך השלישי של המדינה) לפרס ישראל, "להזכיר כי עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית", עשויה להישכח בין משחקי כבוד וכוח אישיים בסגנון "הערת שוליים". 73 שנים אחרי הקמת המדינה אנחנו זקוקים יותר מתמיד לדמויות המופת שלנו, הלוואי שנהיה מסוגלים לראות דרכן את הרוח הגדולה שנמצאת מעבר להן ומהדהדת בכל אחד מאיתנו.
