עם פרוץ מגפת הקורונה, איטליה גילתה לתדהמתה שהיא לבד. יש הטוענים שהמרכיב הבסיסי ביותר באיחוד האירופי הוא "אמנת שנגן", שקבעה שהגבולות בין חברות האיחוד יישארו תמיד פתוחים. המיינסטרים הפרוגרסיבי הטיף לכולנו שמדינות לאום הן נחלת העבר, ואיחוד על־לאומי הוא העתיד. אך אז התגלה באיטליה נגיף מוזר, ומיד התברר שמחיקת הגבולות הלאומיים היא אשליה חסרת ערך. כל מדינות האיחוד נעלו במהירות את גבולותיהן. הן גם סירבו לשלוח לאיטליה ציוד רפואי חיוני, ושמרו אותו לאזרחיהן. נשיא מחוז ונטו באיטליה הכריז: "אמנת שנגן אינה קיימת יותר". סגן נשיא הפרלמנט האיטלקי הוריד מלשכת הנשיאות את דגל האיחוד האירופי, ותלה במקומו את דגל איטליה.
אירופה בצרות כבר זמן רב, והקורונה חשפה והקצינה את חולשותיה. ערב הקורונה, שיעור הילודה הממוצע באיחוד האירופי היה 1.53 ילדים לאישה – הרבה מתחת לשיעור הנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסייה. הקורונה הביאה לירידה עולמית בילודה, וזו פגעה מאוד באזורים שבהם ממילא אין הרבה ילדים. שיעור הילודה בספרד ובאיטליה ירד השנה ב־20 אחוז. בצרפת נולדו השנה הכי מעט תינוקות מאז מלחמת העולם השנייה. מקובל להסביר שלירידה בילודה אחראי המשבר הכלכלי. אך השאלה היא מה היה המצב לפני המשבר, וגם עד כמה ממהרים צעירים לוותר על ילד עתידי בגלל לחץ כלכלי. הצעירים האירופאים של היום ממעטים ללדת בגלל המשבר, אך הורי סביהם ילדו ילדים רבים בזמן משברים חמורים בהרבה. המצב התרבותי והערכי משפיע יותר מאשר המצב הכלכלי.
לפני מאה שנים, רבע מאוכלוסיית העולם חיה באירופה; כיום מדובר בפחות מעשירית. ייתכן שמשבר הקורונה ייזכר בהיסטוריה כאירוע שסתם את הגולל על אירופה ככוח מוביל בעולם. שיעור הצעירים העובדים יורד באירופה בעוד שיעור הפנסיונרים עולה, ומערכות הרווחה של היבשת עומדות בפני קריסה. החוקר הנודע ג'ארד דיימונד כתב בצער ובהסתייגות: "יש מקום לתהות אם אנחנו שבים לעולם שבו נצטרך לשוב ולשקול את הברירות בנוגע לסיום החיים [של זקנים] שעומדות לפני החברות המסורתיות – כגון עזרה להתאבדות, עידוד להתאבדות והמתת חסד".
בזמן שהעולם המערבי עומד בפני משבר דמוגרפי חסר תקדים, ישראל נהנית מנס הילודה היהודית. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה יש עלייה בילודה בעשרים השנים האחרונות – ודווקא אצל יהודים לא חרדים. כואב לראות שיש שמתארים את הילודה בישראל כבעיה. העולם סובל ממחסור חמור בילדים, וברוך השם שאצלנו המצב הפוך. ההחלטה ללדת ילד היא עניין פרטי לגמרי, אך עם שלם שאין בו ילדים הוא עם שאינו מאמין בעתידו, ולהפך בנוגע לעם שאוהב ילדים. עדיף להתמודד עם הקשיים שיוצר ריבוי ילדים ולא עם הבעיות ההפוכות. אף אחד לא יכול לכוונן את שיעור הילודה בדיוק למידה הרצויה לו, והברירה היא בין חברה שאוהבת ילדים לבין חברה שבה ילדים הם זן נכחד.
אירופה של העשורים האחרונים הייתה זירה של ניסוי אנושי בקנה מידה חסר תקדים: ניסוי בדעיכת מעגלי הזהות הטבעיים. המשפחות, הקהילות והעמים תוארו כמוקדים של דיכוי, והתנוונותם לוותה בפרשנות אופטימית של אחווה כלל־אנושית, בנוסח "אימג'ן" של לנון. מדינת הלאום, שמתכתבת עם מעגלי הזהות הטבעיים, הוחלפה בממשלה על־לאומית, שנשלטת ביד רמה בידי "הבירוקרטים של בריסל". האירופאים האמינו שממשל נאור ונייטרלי ימלא את כל צרכיהם, ויהפוך את מעגלי הזהות האנושיים למיותרים. הניסוי הזה קורס לנגד עינינו. הבירוקרטים העל־לאומיים כשלו לחלוטין בניהול המגפה, ואינם מצליחים אפילו לספק חיסונים לאזרחי האיחוד. רק בריטניה, שהשכילה לפרוש מהאיחוד ברגע האחרון, מצליחה לחסן את אזרחיה. מתברר שממשל יעיל אינו יכול להיות מנותק מזהות לאומית, שמחוללת אכפתיות ואחווה הדדית. הלוואי שאירופה כולה תתעשת ותחזור לתוואי בריא יותר, למען העולם כולו.
ביום העצמאות שלנו נציין את הצלחתה של מדינת ישראל, שלא התפתתה לרעיונות פרוגרסיביים קיצוניים, ושמרה על אופייה הלאומי. הרעיון הנואל של "מדינת כל אזרחיה", שזכה לפופולריות מסוימת בשנות התשעים, ירד מסדר היום הישראלי. ישראל היא מדינת לאום מובהקת, שקשורה בטבורה לעם היהודי ולמורשתו, וזהו חלק מרכזי בהצלחתה. הרבה ביקורת יש לנו על המדינה, והפוליטיקה שלנו חייבת תיקון גדול ומהיר, אבל פעם בשנה כדאי לומר גם את שבחה של מדינתנו. וכדאי גם ללמוד לקח מטעויותיהם של אחרים. הנתיב הפרוגרסיבי הביא את אירופה לשפת התהום; הנתיב הלאומי הביא את ישראל, בחסד ה', להצלחה עולמית. הבחירה בין שני הנתיבים הללו לא צריכה להיות קשה.
