אני ונדודי שינה הולכים יחד מאז ומעולם. בדיוק אחת המתבגרות מתחילה עם זה ואני מגיבה כמצופה מאמא מודעת ומכילה וכשהיא מגיעה אומללה בחצות ואומרת לי שהיא לא מצליחה להירדם, במקום לשוחח איתה על המקור לדבר, לתרגל איתה טכניקות הירדמות, או לשבת לצידה וללטף את שערה עד שתירדם, אני נובחת לעברה: גם אני הייתי ככה, החיים הם לא משהו ועכשיו טוסי לי מהעיניים ותני לי לא להצליח להירדם בעצמי.
יש כל מיני סיבות לא להצליח להירדם. יש כמובן תקופת ההיריון, ובמיוחד סוף ההיריון. בו, גם אם יש רצון לישון, אין היתכנות טכנית לבצע את המשימה הזו. את מגייסת את כל הכריות שיש בבית, לרבות כריות האוויר מהאוטו. מחצות ועד שלוש לפנות בוקר את מהנדסת את עצמך לפוזיציה שבה כל האיברים שלך מונחים בבטחה על בולם זעזועים כלשהו, וברגע שעצמת את עינייך, את חייבת פיפי, והנה הכול מתחיל מהתחלה. ממש סמוך ללידה את לא מצליחה להירדם ומסתובבת בבית עם כפות רגליים מבוצקות ללא מנוח. יש אנשים שקוראים לזה קינון, אני קוראת לזה הבו לי קילשון כי אני עוד שנייה מתה מאומללות. ואחרי הלידה, ברוך ה', זכית בתינוק/ת מקסים ובלפחות 24 חודשים ללא שינה רציפה על חשבון הבית. אני כל הזמן חוזרת וכותבת: להורים לילדים קטנים מגיעה משאית עם מדליות ואספקה רציפה של פחמימות. מדובר באנשים סהרוריים, לא מרוכזים, שחייהם אינם חיים והם שורדים בתנאים לא תנאים. אדם נורמלי לא יכול שלא לישון כל כך הרבה זמן ברצף. מסתובבים בינינו אנשים שכאילו ערים, אבל למעשה הם ישנים מבפנים.
ישנם כמובן החלשים והטיפשים והם אלו שנכנעו לילדים ונותנים להם לישון איתם במיטה. לכם אין לי מה לומר, למעט "הבאתם את זה על עצמכם וכעת תאכלו את המטרנה החמוצה שבישלתם". כשהם קטנים זה עוד חמוד ויש פנטזיה של התכרבלות גורית. אבל בואכה גיל שנתיים הנורא תוכלו למצוא את עצמכם מתעוררים למרפק בארובת העין, ברכייה במפתח הלב וזה בהנחה שלא מדובר בתקופת הגמילה, שבה תוכלו למצוא את עצמכם חולמים שנכנסתם למעיינות חמים ביערות הכרמל ומתעוררים לשלולית צהובה במעלה פישתונים. סהדי במרומים שאינני יועצת שינה, אבל ברגע שמתחילים אצל ילדיי נדודי שינה, מדובר בהקרבה של בדיוק שני לילות התעקשות לשבת ליד המיטה שלהם ולחזור על המנטרה: כל אחד ישן במיטה שלו. יש לטכניקה זו 100 אחוזי הצלחה, וזה כמובן אם לא לוקחים בחשבון שהילדים פשוט למדו ללכת וללחוש לאבא, והוא זה שהולך לישון איתם במיטת מעבר ומתעורר למחרת איטר יד ימינו.
יש את אי ההירדמות של מוצ"ש. ולא, לא רק בני המזל שדפקו שנ"צ של חמין והתעוררו בחושך. יותר משישראל שמרו על השבת, השבת גרמה להם לזפזפ עד לפנות בוקר.
כשהייתי נערה והייתי חוזרת מאירוע לא הייתי נרדמת, אלא חווה מחדש את האירוע וממשיכה אותו. היום אני יודעת שפשוט הייתי עם פול אדרנלין בדם, מה שגרם ללב שלי להמשיך להלום. בתקופת הקורונה לא נרדמתי, לדעתי מאותם טעמים של שבת, חוסר אקטיביות של ימים שלמים (אי אפשר לקרוא לסנכרון זומים של א'2 מעשה אקטיבי). היו שאמרו שאלו תסמינים של דיכאון, כך או כך, הייתי מהלכת בבית הלוך וחזור, נשבעת לעצמי שלא אפתח מסך שרק יגרום לי ליותר עצבנות וערנות ובמקום זה צועדת היישר אל המקרר. שם, למרות שלמדתי שסוכר מפריע להירדמות, הייתי מתפרקת על בראוניז טבולים שלוש פעמים בכוס חלב ובצאתם הייתי צועקת בחדווה: כשרררררר.
אי־ההירדמות הכללית שלי היא משהו אחר. זו אי־הירדמות של מישהו שהמוח לא מפסיק לקדוח לו ולהאכיל אותו בתסביכים, תכנונים וכאילו יצירתיות ורעיונות, ופאנצ'ים ופוסטים. במשך השנים פיתחתי טכניקות הירדמות – אטמים, פתיחת חלון, גם בקור מקפיא. הייתה תקופת טפטופי הלבנדר, המיטה הריחה כמו סניף של סבון של פעם. הייתה תקופת "תעשי מקלחת, זה מרגיע" אבל היא הפסיקה עקב "אל תעשי מקלחת, זה מעיר את הילדים". ויש גם נשק יום הדין – החלפת מצעים, המתרחשת בזמן שהאיש שלי ער במקרה הטוב, ובמקרי קיצון כשהוא ישן ומסרב בתוקף לשתף פעולה עם אשתו המטורפת.
לא קל לחיות בלי שעות שינה, אז בפעם הבאה שאתם אומרים לי שלום ואני לא עונה, תדעו שמולכם אישה ערה, שמבפנים היא ישנה.
