פעם, כשהייתי תמימה וצעירה, האמנתי שקיימת בי היכולת לשנות למאן דהוא את דעתו בעקבות דיון ענייני שנערוך בפייסבוק. מאז התבגרתי וגיליתי שאנשים לא באמת מעוניינים להשתכנע ברשתות החברתיות, אלא בעיקר מחפשים סימוכין לעמדתם הקיימת, אז פרשתי מהז'אנר. לא יודעת למה נסחפתי בחג שוב לדיון כזה, מבטיחה לא לחזור על הטעות הזו שוב.
היה זה פוסט שפרסם בחור שפתח מסעדה ברמת־גן והחליט למכור בה חמץ. הוא סיפר איך הגיעו לבית העסק שלו חבורה של חובשי כיפות, "כמו ארגון מאפיה", תיאר בדבריו, צילמו את העובדים ונתנו ליושבי המקום הרגשה מזעזעת. הפוסט זכה לשיתופים רבים וכמובן לתגובות משמיצות כלפי הדתיים המאפיונרים. אז הרהבתי עוז וכתבתי לבחור שלמרות שאינני מצדיקה את ההתנהגות הבריונית של הבחורים, קצת משונה לכנות אותם מאפיונרים כשהוא בוחר במודע להפר את חוק החמץ שלמיטב ידיעתי עדיין תקף במדינת ישראל, ואיחלתי לו חג שמח והצלחה בפרנסה.
בתגובה פנה אליי אחד המגיבים בפרטי ובלשון לא מאוד עדינה שאל מי אני בעצם שאמנע ממנו לאכול את מה שבא לו, וקינח בקללות עסיסיות. עניתי לו שלמען האמת ממש לא אכפת לי איזה אוכל הוא צורך בפסח, אבל מתברר שלמערכת החוק אכפת, ואם הוא חושב שמדובר בחוק לא הגיוני, שזו בהחלט מחשבה לגיטימית, עליו לפעול באמצעים הדמוקרטיים המקובלים כדי לשנות אותו – כלומר להשיג רוב קואליציוני שמסוגל לבטל את חוק החמץ. אבל הבחור המשיך לקלל בזעם תוך פירוט שלל תרומותיו למדינת ישראל, המסטינגים שאכל מהם וסיפורי מור"קים מהקיבוץ. ואז זה הכה בי: האיש שאני מתכתבת איתו לא חפץ בדיון ענייני. הוא מגיב מתוך רגש. האיש הזה חי במיעוט עם תודעה של רוב. הוא לא התעדכן, לדוגמה, שעל פי רוב הסטטיסטיקות בין 60 ל־70 אחוזים מהישראלים נמנעים מאכילת חמץ בפסח. הוא עדיין משוכנע שהוא והחבר'ה עם הפנקס האדום שהקימו פה קיבוצים צריכים לקבוע את הטון התרבותי, וכל הסיפור של הדתיים והמסורתיים זו סטיית תקן שתכף תתיישר לה, אז מה פתאום שהם יתלוננו על חנויות שמוכרות חמץ?
השבוע טיילנו באזור עדולם. בדרך יצא לי להאזין בחצי אוזן למשפחה חילונית, שני ילדים וכלב, שהסתכלו על השבילים הגדושים בחובשי כיפות וכמעט שקלו לעשות אחורה פנה. "תראה מה זה", אמרה האישה לבעלה, "כל המדינה הזאת דוסים. דוסים וערסים".
זו הייתה שיחה נטולת תקינות פוליטית אבל כזו שמבטאת תחושות אמיתיות: לאט־לאט ישראל הראשונה קולטת שהיא כבר לא הרוב, וזה כואב. אני יכולה לדמיין לעצמי כמה זה כואב. אותי אישית זה גם מפחיד, לא הייתי רוצה שהאנשים האלו יתייאשו מהארץ הזאת.
מהצד השני ניצבת קבוצה שעוד לא לגמרי הפנימה את גודל מעמדה. רק לפני כמה ימים העלה כוכב הרשת יבגני זרובינסקי סרטון שבו הוא שואל את אבישי בן־חיים האם הוא (זרובינסקי) שייך לישראל הראשונה או השנייה, ובן־חיים משיב "אתה השנייה, מה קרה לך?" זרובינסקי משחק אותה נעלב, אבל מאחורי התגובה המשעשעת מסתתרת גם אמת כואבת: יש למישהו אינטרס שזה יישאר ככה. גם אחרי קליטה מוצלחת, כשהוא מצליח בעסקיו, מקבל זמן מסך מכובד, בעל השפעה על ציבור נרחב, מרוויח פי שלושה ויותר מהרבה שמו"צניקים שסו־קולד משתייכים לישראל הראשונה, בן־חיים מעדיף את זרובינסקי עם תודעה של חלש ושני. שני למי בעצם?
מול מיעוט שטרם הפנים את נפילת האימפריה שלו, עומד רוב שעדיין בטוח שהוא חלש ונדכא, ומסרב לעבור את הטרנספורמציה הנדרשת. צדק אבי דבוש כשתהה איך כל מי שמדבר על "ישראל השנייה" לא בא בטענות לנתניהו על כך שגם אחרי 40 שנות ליכוד ו־14 שנות כהונה עדיין יש בכלל ישראל שנייה. ארצכם שינתה את פניה, מדוע אתם מתעקשים להישאר עם אותה תודעה כוזבת של חלשים ונחשלים?
ערב הבחירות נשא שאולי מארץ נהדרת נאום בדיוני, שבו הוא מציע לצאת למלחמת אחים כדי לסיים את המשבר הפוליטי. צחוק־צחוק, אני סבורה שזה מערכון מסוכן מאוד. בסוף יש אנשים שלוקחים אותו ברצינות. לא רק שאסור שנחשוב ככה, זו גם לא האמת. אין פה ציבור שחצוי במאזן של 50 אחוז לימין ולשמאל. האמת העגומה היא שיש לימין רוב של 65 מנדטים והוא ממשיך להתנהג כמיעוט, לא מפנים את מעמדו ולא מכיר בגודל השעה. בואו לא נכניס לעצמנו לראש שאנחנו על סף מלחמת אחים. יש מקום לכולם. לרוב ולמיעוט, לאוכלי החמץ ושאינם. בסך הכול התחלפנו. לוקח זמן להתרגל. חג עצמאות שמח.