תשמעו סיפור, לפני כמה ימים פגשתי חבר שגר בשכונת הקטמונים בירושלים. זאת שכונה מדהימה, צפופה ומגוונת, עם בתים מוזרים שמזכירים קצת קסבה, ואנשים מקסימים. בכלל, כל הירושלמים מקסימים. בעצם אני חוזר בי, לא כל הירושלמים מקסימים. אבל יש הרבה ירושלמים מקסימים, בואו נסכים על זה. בכל מקרה, שאלתי את החבר שלי איך זה לגור בשכונה הזאת, והוא אמר שזה מורכב, שיש פה אנשים קצת קשוחים, ואני שאלתי אותו, מה זה אומר קשוחים, והחבר שלי אמר, קשוחים, ואני שאלתי אותו, תביא לי דוגמה, מה זה אומר קשוחים, והחבר שלי אמר לי, אני אביא לך דוגמה.
לפני כמה ימים הלכתי עם הילדים כאן ברחוב, ואני פתאום קולט שמישהו מחנה את הרכב שלו על המדרכה, קרוב לקיר, שאי אפשר לעבור, הוא החנה ככה כדי שלא ידפקו לו את האוטו, אז ניגשתי אליו, ואמרתי לו, אחי אני לא יכול לעבור כאן עם העגלה, והבחור באוטו פתח את החלון והתחיל לצעוק עליי, שאני ארד לכביש, ואני אמרתי לו, מה לרדת לכביש אני עם עגלה, והבחור באוטו צעק עליי שזה מעניין לו את הסבתא, ואז יצא מהרכב, ונעל אותו, ונכנס לאחד הבתים.
ואני הסתכלתי עליו ואמרתי לו, וואי, זה סיפור מטורף, והחבר שלי אמר לי, ומה הקטע, שאם אני אדפוק לו עכשיו על הדלת ואבקש סוכר או משהו כזה, הוא ישר יביא לי, אתה מבין, אם אני אבקש ממנו עזרה במשהו, כל עזרה, הוא מיד יקפוץ, זה הפרדוקס של השכונה שלנו, כשזה אחד על אחד, כולם פה מדהימים, מפרגנים, מחבקים, אוהבים, אבל במרחב הציבורי פתאום אנשים נהיים בהמות, אני לא יודע להסביר את זה.
* * *
אתם יודעים, התלבטתי הרבה על מה אני צריך לכתוב את הטור הזה שלי. יום העצמאות הוא יום שמרגש אותי מאוד מאוד מאוד. אני מהאנשים האלה שצופים בטקס ומתרגשים, ששומעים את התקווה ובוכים, שלא מחמיצים שום משואה, שמוחאים כפיים מול הטלוויזיה בטקס פרס ישראל. זה יום חשוב בשבילי, אולי אפילו קצת קדוש.
בהתחלה חשבתי שאכתוב משהו על השנה הזו שעברה על כולנו, במדינה המחורפנת שלנו. על ניהול משבר הקורונה, שהתחיל מדהים, המשיך הכי גרוע שיש, והסתיים עם מבצע חיסונים מעורר השראה. אחר כך חשבתי שאכתוב על המנהג הדוחה הזה, לאכול בשר ביום העצמאות. מה הקשר, למה לאכול בשר, איכס. לאכול בשר זה דבר נורא בעיניי, לא מזמן ראיתי משאית סוחבת פרות לשחיטה וכמעט בכיתי. הלוואי אמן שלא תאכלו בשר הפעם. מה הבעיה בפלאפל, פלאפל זה גם סבבה.
אבל האמת היא שיש משהו שיותר חשוב לי לכתוב כאן, אני רוצה לכתוב כאן כמה מילים בשבחה של הרכות. אם יש משהו אחד שאני מאחל למדינה האהובה שלנו ביום חגה, זה רכות, קצת רכות, קצת חמלה, קצת עדינות, מה קרה, הגיע הזמן לקצת רכות. זאת דעתי לפחות. מדינת ישראל הפכה עם השנים למדינה עם מרחב אלים, כל מי שחי כאן מרגיש את זה, אין בארץ הזו מספיק רכות, זו מדינה עם צפירות בכבישים, עם צעקות בתורים, עם דחיפות במועדונים, עם מריבות משונות בתחנות דלק, בתחנות אוטובוס, בתחנות רכבת, בחנויות של זארה. האנשים כאן טובים, מתוקים, מרגשים, נדיבים, אחד אחד, אחת אחת, אבל המרחב הציבורי שלנו הוא מרחב אלים וגס.
זה נכון, יש דברים יותר בוערים עכשיו. המערכת הפוליטית שלנו הפכה לקרקס מטורלל ומביך, אין למדינה שלנו תקציב, משרדי הממשלה שלנו נכנסו למערבולת של קריסה איטית וכיבוי שריפות, יש מאות אלפי מובטלים, הכלכלה הישראלית בגירעון מטורף, וכולנו בני ערובה של איש אחד שלא יודע שובע. הכול נכון, הכול עצוב, ובכל זאת, אם תשאלו אותי, אין נושא חשוב יותר, דחוף יותר, ועגום יותר, מהסיפור הזה, של הגסות הישראלית שלנו, שהולכת ומתגברת מיום ליום.
אני לא באמת יודע איך פותרים את הדבר הזה, אין לי בראש את הנוסחה שיכולה לגאול אותנו מהאלימות העדינה הזו שרוחשת בכל מקום. הגסות הזו כרוכה בשירות הצבאי הישראלי, במערכת הגסה, האלימה, הלוחמת, הגברית, הכובשת, הבוטה, שאליה אנחנו שולחים את ילדינו. היא כרוכה בשיח הפוליטי המזוהם, שהפך למדמנה נלעגת של קללות וחרמות. היא כרוכה בתחושת המחנק האימננטית כל כך לארץ הזו, שמלאה בגבולות, ובגדרות ובאויבים. הגסות כבר כאן, זו לא בעיה שתיפתר ברגע. אבל זו ה־בעיה שלנו. זו ה־בעיה שאנחנו צריכים לפתור.
* * *
קצת רכות, חביירימלעך, קצת רכות! זה כל מה שאנחנו צריכים. בואו נהיה רכים. אני מקבל על עצמי להיות רך יותר, להיות רך, ככל האפשר, לא לצפור, לא לצעוק, לא להתווכח, לא לדחוף, הארץ הזו כל כך יפה, האנשים שחיים עליה כל כך טובים ומתוקים, מגיע לנו יותר רוך, זו דעתי לפחות, האוויר שבו אנחנו חיים אמור להיות נקי יותר, צלול יותר, חומל יותר, מכיל יותר. זו התפילה שאני נושא עבור המדינה הזו שלנו, ביום חגה. תפילה על הרכות! שכוייח. חג עצמאות שמח.
