אי אפשר שלא לכאוב ולהזדהות עם הרגעים היפים וההרואים של חללי צה"ל, לראות את הבלורית היפה ולהצטער על החיים שנגדעו באיבם, לשמוע את הסיפורים והחוויות מהחברים ולהבין שטובי בנינו נפלו למען האדמה הזו. הכאב על אובדן החיים הוא עצום, הפנים, הסיפורים והשמות נצרבים בלב ואין נחמה.
אבל מי יכאב את כאבם של נכי צה"ל? אלו שחייהם לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר, אלו שהקריבו את החלומות, השאיפות וההצלחות למען האדמה הזו. הם נשארו בחיים, חיים אחרים וקשים, לפעמים רדופי סיוטים, לפעמים נכים אבל תמיד תמיד בודדים.
המהדורה המרכזית של חדשות 12 אתמול (ב'), נפתחה בידיעה העצובה על איציק סעידיאן, נכה צה"ל צעיר מצוק איתן שהצית את עצמו בכניסה למשרד הביטחון בתל אביב. הוא אושפז במצב קשה מאוד בבית החולים שיבא והרופאים נאבקים על חייו. ערב יום הזיכרון הגיע הזמן שגם אנחנו נאבק על חייו, בכך שנעלה לסדר את היום את אלו שממשיכים לחיות אבל איבדו את החיים עצמם. בואו ניתן להם שמות ופנים, נשמע את הסיפורים שלהם, נחבק את ההורים, את האחים, את החברה. למה נגרע מקומם מאיתנו?
יש איזו תפיסה מוטעית שהמדינה דואגת לפצועים, שהם מקבלים קצבאות משמעותיות ואת הטיפול הטוב ביותר. בדיקה לא מאוד מעמיקה מעלה מציאות אחרת, בה נכים בגוף או בנפש נאלצים לעבור ועדות קשוחות, להיאבק על מה שמגיע להם כשלא פעם הם מוצאים את עצמם מול חומת בטון אנטיפתית. אחרת למה הצית את עצמו החייל האנונימי אתמול? זוהי הצעקה שלו, המקום בו הוא לא יכול לסבול יותר. הוא בחר בגיהינום עלי אדמות מאשר הגיהינום הפרטי שלו והלב נשבר.
הערב, בצפירה, בואו נעמוד לכבודם ונגיד לכל נכי צה"ל באשר הם – אנחנו איתכם. כואבים איתכם, מזדהים איתכם. בואו נחשוף את הסיפורים שלהם, ניתן להם במה ונקשיב להם בעיניים מעריכות מבינות ומכילות. כי לא משאירים אצלנו פצועים בשדה הקרב וגם לא לבד בבית.
