זה היה אחר הצהריים, בשבת קיצית כל כך ארוכה שאדם היה יכול לקרוא בה את כל דברי הימים ועדיין למצוא זמן לשנו"צ. רק שבאותה שבת, לא דברי הימים היה פתוח מולי כי אם "חרבו של קונסטנטינוס" – ספרו המופתי של הכומר לשעבר ג'יימס קרול, המגולל את יחסי היהדות והנצרות הקתולית מאז ימיהם של השליחים הראשונים ועד למאה העשרים.
הפרק בתקופת מסעות הצלב יחד עם כתיבתו התקיפה והעדינה של קרול, הובילו לתוצאה של קוקטייל קטלני במיוחד: תיאור ברוטלי במובן המזוקק ביותר של המילה. לא רק ברוטליות במישור הפיזי – הבזיזות, העינויים, האינוסים והרצח ההמוני בהם נהגו הצלבנים כלפי יהודים בארץ הקודש ובדרכם אליה – אלא גם במישור הרוחני. מאז נוסדה הדת הזו היא החזיקה מעצמה המחליפה העליונה של היהדות, ובתקופה ההיא, הרחק מהשלב בו יהודים זכו למעמד של "שווים אך שונים", הם נתפסו בעיקר כמגפה שיש לעקור מן השורש – בגוף ובנפש.
משפט אחר משפט, פסקה אחר פסקה, עמוד אחר עמוד, קרול תאר את הזוועות. מעשים שבני אדם מסוגלים לבצע רק במי שהם רואים לא כאומה, לא כדת, אלא כשרצים שאין טעם אפילו להפנות אליהם מבט אחרי שהם נרמסו תחת מגפיהם. אם כל זה לא היה קשה מספיק עבורי, תיאור הכיבוש האכזר של העיר העתיקה – וטיהורה המיידי מיהודים – היה כבר בלתי נסבל. האתרים המתוארים, המוכרים לכל אדם שביקר פעם באזור, מופיעים רק כדי לתאר היכן הוצבו כלי המלחמה הצלבניים, איפה הם פרצו פנימה ובאיזה אזור הם היו אכזריים במיוחד כלפי האוכלוסייה.
מבית הוריי בעיר דוד נשאתי את עיניי לחומות העות'מאניות של העיר ולפני שידעתי מה אני עושה, מצאתי את עצמי צועד מעלה מעלה כלפיהן, כשאצבעותיי נעולות סביב הספר, לבנות מרוב הלחץ שהופעל. האזור היה ריק יחסית, מעטים מאוד היו מעוניינים בחשיפה לשמש היוקדת. משער האשפות התקדמתי לעבר הכניסה לכותל המערבי, כשאני רואה בעיני רוחי את העשן המיתמר מהעיר, מאות שנים לפני כן. עוד לא קלטתי מה המטרה שלי, אך התחלתי לחשוד.
רק אחרי המגנומטרים וההליכה הקצרה לרחבה, כשנעמדתי אל מול הכותל המערבי ומבעדו, הר הבית, ההבנה נחתה עליי כמו אבן מבליסטרה. הבטתי במתפללים הספורים שעמדו שם, ביחידות ובמניין, ואז הסתובבתי לאחור, לרובע היהודי שמתנשא מעל הכותל בהר של אבנים ישנות וזכוכיות חדשות.
במשך מאות שנים, שאלת הבעלות על האזור הזה אפילו לא התייחסה ליהודים. מהרומאים, הביזנטים והצלבנים ועד למוסלמים, לממלוכים ולעות'מאנים, המאבק היה בין שני טיטאנים שכל אחד טען לכתר הנטוש של דת האם. פעם צד אחד שלט, פעם השני, אבל זה כל מה שזה היה – זירה של שני מתמודדים. היהודים כבר מזמן נשכחו. היהודים כבר מזמן נרמסו.
כשהרובע נפל בידי הירדנים בתש"ח, קשה להאמין שיותר מדי אנשים בעולם היו מופתעים. למה שיהיו מופתעים? בסך הכול מדובר בהמשך ישיר של מגמה שהחלה אי-אז ב-63 לפני הספירה, כשלגיונותיו של פומפיוס שמו קץ אחת ולתמיד לחלום העצמאות היהודי.
אבל לא כך נגמר הסיפור. במה שאנחנו רק יכולים להבין כנס, העם שהתבוסס בדמיהם של מיליוני קדושיו לא רק הצליח לקום על רגליו, אלא גם, בסוף, לפרוץ את שערי העיר, ולהעלות על התורן את מגן הדוד.
הבנתי את זה שם, עומד מול אבני הכותל הדוממות שסיפרו כל כך הרבה. אף אחד לא היה יכול לצפות לזה. אף עם שפוי לא היה יכול להאמין שהוא יחזור, לא אחרי כל מה שעבר עליו. זו הנקודה הציונית שלי, זו ההבנה שתישאר חרוטה בזיכרוני בכל יום עצמאות. היהודים חזרו לירושלים. ואם רומאי, עות'מאנים או צרפתי-קתולי מעוניין להיכנס, הוא מוזמן לבקש רשות.
