יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורי זכי

מייסד "החזית להגנת הדמוקרטיה"

ההכרה הפלסטינית בישראל היא אבן דרך היסטורית בתולדות הציונות

נקודת ציונות: אורי זכי מספר על הסכמי אוסלו מזווית אישית

לעולם לא אשכח את הערב הזה: הייתי בשמירת לילה היקפית בבסיס, כחצי שנה חלפה מאז הגיוס שלי. הלכתי בלילה עם הנשק, כשפתאום חלפתי על פני פירקסט בו צפו חיילים בטלוויזיה. על המסך ראיתי את הלא יאומן קורה, ראש הממשלה יצחק רבין לוחץ את ידו של יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. הסכם אוסלו בא לעולם: 13.9.1993.

עבורי זה היה רגע מטלטל. אפשר להגיד שנולדתי ימני, הגם שהוריי לא היו מעורבים פוליטית יותר מדי. משני הצדדים היה ברור שאנחנו ליכודניקים – אבא מהמעברה, ואימא מהמשפחה החרותניקית. אצלי הלהט הפוליטי התפתח מוקדם מאוד, הערצתי את בגין ואני זוכר היטב איך בבחירות 1981, ואני אפילו לא בן 7, חילקתי עבור הליכוד פלאיירים וכובעי קרטון בבלוק שלנו בחיפה, על 144 דירותיו. המגמה המשיכה בתיכון – האמנתי בכל מאודי במה שבגין ייצג: מהפכה חברתית-מזרחית, השלום עם מצרים, ובעיקר מחויבות עמוקה לדמוקרטיה במובנה העמוק ביותר ולצידה מחויבות עמוקה לא פחות לארץ ישראל השלמה. ראיתי עצמי כמי שבעתיד ייצג את הליכוד וערכיו, וביום שמלאו לי 18 הייתי לחבר המפלגה.

העניינים החלו להתערער עם הגיוס לצבא. כבר בטירונות הגעתי למחסומים, המפגש עם מה שמכונה "אוכלוסייה אזרחית" – ובשפה פשוטה: אנשים רגילים, רבים מהם קשי יום, נשים, זקנים, ילדים. זכרתי היטב את הנאומים המרהיבים של בגין על המכבים והיוונים אבל כשעמדתי במחסום לא הרגשתי כל כך מכבי, הרגשתי הרבה יותר יווני. איכשהו, זאת הייתה תחושה שלא התאימה לרוח היהודית שלי. בפעם הראשונה בחיי התחלתי להבין את השאיפה הפלסטינית לחרות, מאתנו.

מהבחינה הזו, דמותו של רמטכ"ל ששת הימים, שר הביטחון שהוא ושמיר הסתדרו מצוין, לוחץ את ידו של מי שנחשב האויב המר והבזוי ביותר שלנו, לא עוררה בי סלידה, אלא תהיה – אולי זה הפתרון?

כמעט 30 שנה מאז חתימתו, הסכם אוסלו הפך בתודעה הישראלית במידה רבה לכישלון. תרמו לכך מצד אחד השנים הארוכות של הימין ובעיקר נתניהו בשלטון, אך כמובן גם פגמים בהסכם עצמו. בעיניי הטעות החמורה ביותר בהסכם הייתה דווקא החלק השני שלו "אוסלו ב'" – הסכם ביניים שדחה בחמש שנים את ההגעה להסדר קבע, ופתח פתח למתנגדי ההסכם משני הצדדים להפוך אותו. האלימות שמיוחסת להסכם אוסלו הוצתה במרווח הזה על ידי המתנגדים לו בצד שלנו ובצד שלהם: הטבח במערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, וכמובן הרצח שקבר את רוח ההסכם – רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד.

למרות שההסכם היה משוקץ בעיני הימין ולמרות שלטונו הארוך הוא מעולם לא ביטל אותו וטיפח את הסכמי הביניים. לצערי, ההסדרים הפכו למציאות של עשורים: חלוקת השטח ל-A,B ו-C, הרשות הפלסטינית שסמכותה מאוד מוגבלת אך משמשת דחליל מצוין לייצר פסאדה של כביכול ממשלה פלסטינית וכמובן המשך הבנייה וההרחבה של מפעל ההתיישבות בצורה שמקשה יותר על חלוקה.

הסכם אוסלו היה צריך לפוג מזמן, אך לרוח אוסלו אין תחליף ציוני: ההכרה ההדדית שאת הארץ הזו חולקים שני עמים, הזכאים להגדרה עצמית. אנחנו נוטים להמעיט בערכה של ההכרה הפלסטינית בישראל אך היא הייתה אבן דרך היסטורית בתולדות הציונות, בעלת חשיבות מרחיקת לכת.

הימנעותנו מהקמת מדינה פלסטינית לצדנו תביא בהכרח, במוקדם או במאוחר, למדינה אחת דו-לאומית. גם אם בתחילה תוותר ישראל למעשה על אופייה הדמוקרטי ותספח את השטח מבלי להעניק לתושביו זכויות אזרח, בסופו של דבר הם יקבלו אותן, בטוב או ברע. זה יהיה סופה של ישראל כמדינת הלאום היהודית. אני מקווה שהימין בישראל יראה את מה שאני ראיתי באותו ליל שמירה קר בטרם יהיה מאוחר מדי.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.