הייתה לי איזו תקופה קשוחה בישיבה שבה צדקתי הרבה. זאת אומרת – העמסתי על עצמי צדיקויות למיניהן. זה היה בסביבות יום הולדת עשרים שלי וכנראה שליל ה"תיפח" עשה את שלו והכניס אותי למוד כזה של סיגופים. למי שלא מכיר, בעולם הישיבות נהגו שבחור שמגיע לגיל עשרים וטרם נשא אישה, נשאר ער במשך כל ליל יום הולדת עשרים שלו ולומד תורה ברצף, כדי שלא יתקיים בו חלילה מאמר חז"ל שמי שלא נשא אישה עד גיל עשרים תיפחנה עצמותיו בר מינן.
אז נשארתי ער כל הלילה ולמדתי ולמדתי והרגשתי התעלות רוחנית שמיימית. ואז בימים שאחרי התחלתי לקבל על עצמי עוד ועוד קבלות שקשורות לרוחניות, למדתי הרבה מוסר בשפתיים דולקות (מכירים את המושג הזה?) ישנתי עם ציצית צמר וכיפה, קמתי לתיקון חצות, טבלתי מדי יום במקווה בשעת בוקר מוקדמת, קיבלתי על עצמי תענית דיבור בסדרים, התפללתי באריכות ובכוונת המילות, לא שמעתי לשון הרע, לא דיברתי לשון הרע, לא דיברתי כמעט בכלל בעצם. הרגשתי שהכול פתאום הופך טפל ומרגיש כמו דברים בטלים. אכלתי פחות ופחות, ישנתי שעות מעטות, ושיא השיאים היה הקבלה המבהילה שקיבלתי על עצמי: שבירת התאווה הגשמית. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי אליה. אבל קיבלתי אותה על עצמי ביום בהיר אחד. בגדול, הרעיון הוא לשבור את הרצונות והמאוויים הכי פשוטים שלך וכך, אט־אט, לכבוש עוד ועוד שטחים גשמיים ולהשליט את הנשמה על הגוף החומרי, המסואב והמיותר הזה.
מחלונות בית המדרש שלנו ראו את הזיקוקים של הר הרצל! את הזיקוקים האורגינליים. אלה שיוצאים בהם ידי חובה בהכי הידור
זה באמת מהלך יומרני בשביל ילד בן עשרים, אבל אז הרגשתי שזה הדבר הקדוש והנכון ביותר לעשות. השיטה סוברת, למשל, שגם אם מאד מתחשק לך לסיים את הצלחת, תשאיר בה מעט אוכל. אם אתה מכיר בעצמך את העונג שמסב לך הביס בשפיץ של הסלייס פיצה, תהפוך אותו ותתחיל לנגוס בקשה המעפן הזה מאחורה. החלק בלי הגבינה. תשבור את עצמך. תשלוט בתאוות הסרוחות שלך. גם אם יש בדוד של המקלחות בישיבה מים רותחים בשפע, תתקלח דווקא בקרים. אם הדבר שאתה הכי אוהב בעולם הוא להירדם עם מוזיקה קלאסית באוזניות, תתחיל לשמוע רוק כבד. נצרות, שלום. סתם, בקיצור, תפסתם את הרעיון. שבירת התאווה הגשמית.
אני זוכר סיפור אחד שהיה לי להשראה גדולה אז: אחד מגדולי תנועת המוסר שדגל בשיטה הזו ישב ערב אחד בחדרו ולמד, ולפתע חשקה נפשו להריח טבק. הוא פשפש בכיסו ולא מצא את פחית הטבק הקטנה שלו ונזכר ששכח אותה בחדר הסמוך. הוא כבר קם כדי להביא אותה וקלט פתאום שאם הוא עכשיו מפסיק ללמוד והולך לחדר השני כדי להביא קמצוץ טבק, הרי הוא משועבד לגופו ותאוותו. ובעודו חושב על זה בראש הוא מבין לפתע שאמנם אם ילך לחדר השני להביא את פחית הטבק, הוא נכנע לתאוותו, אך גם אם לא ילך, הרי הוא נכנע לעצלות שלו! וואחד פלונטר. מה עשה אותו צדיק? קם ממקומו, הלך לחדר השני, הסתכל בפחית הטבק, לא נגע בה באצבע צרדה וחזר לחדר הלימוד. כך גם שבר את תאוותו הגשמית וגם את החשש מעצלות מגונה. פששש. איך התפעלתי מהמעשה הזה אז.
אמנם לא הגעתי לרמות כאלה של שליטה, אבל בהחלט צברתי ברזומה שבירות נפלאות וטובות והרגשתי שאני אוטוטו מחיה מתים. בסוף, הרי סופו של מיתון להגיע. ואצלי הסיפור של המיתון התרחש בליל יום העצמאות ואני בעיצומה של תקופת הסיגופים שלי, בעיצומו של סדר שלישי, לומד בתענית דיבור עם החברותא שלי. המשקפיים על הפדחת, המצח מקומט, המוח טרוד כולו בסוגיא, הפה יבש, הגוף חלש אבל הנשמה יוקדת. לפתע בום עצום הרטיט את חלונות בית המדרש, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. בומים מוכרים כאלה. מרגשים. הסתכלתי מסביב וראיתי איך המון בחורים רצים לעבר החלונות של בית המדרש. חלק אפילו עזבו ויצאו החוצה. והבומים המשיכו, בקצב כזה שממש מיישר עקמומיות שבלב. זיקוקי יום העצמאות! ולא סתם! מחלונות בית המדרש שלנו ראו את הזיקוקים של הר הרצל! את הזיקוקים האורגינליים. אלה שיוצאים בהם ידי חובה בהכי הידור. אני זוכר את עצמי מפנה גב לחלונות. מנסה לשבור את הרצון של להסתכל במראה המופלא והנוסטלגי של הזיקוקין די נור. מנסה להמית עצמי על הלימוד דווקא מתוך החשק העז להביט במחזה המרהיב שלהם. ואז, ברגע של בריאות הנפש, הורדתי את המשקפיים בחזרה לעיניים, הפניתי את הפנים אל החלון ובלי להגיד מילה, פשוט נתתי להם לשמח לי את הלימוד.
