"ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה". את המילים הללו כתב בשנת 1869, ערב פרוץ הציונות, הסופר הבריטי מארק טווין, לאחר מסע בארץ הקודש. קשה שלא לראות נס באופן שבו הצליחה הציונות להפוך את השממה העזובה שמתאר טווין, למדינה מפותחת ומתקדמת. הקמתה של המדינה היהודית, שהפכה בתוך עשורים מעטים מחלום של עם מוכה ונרדף למציאות ממשית, היא יוזמה שנגד הטבע.
גם לאחר הקמת המדינה, לא היה ברור שהיא תשרוד, קל וחומר תשגשג. פריחתה והצלחתה של מדינת ישראל היא נס מזוויות רבות, אבל גם מהבחינה הכלכלית. ב־1948 ישראל הייתה מדינת עולם שלישי, מדינה מתפתחת על סף קריסה. תוך שבעים שנים היא הפכה לחברה במועדון המדינות המפותחות, אחת הכלכלות המצליחות בעולם.
אפילו בעשורים הראשונים והקשים של המדינה היא הציגה צמיחה מפוארת: בין השנים 1950 ל־1970, התוצר הריאלי לנפש גדל בישראל בקצב ממוצע של 5 אחוזים בשנה. בספרו "כלכלת ישראל" טוען הכלכלן יוסף זעירא כי ההתקדמות הטכנולוגית של המדינה הייתה מרשימה במיוחד. למשל, מספר הטרקטורים לנפש גדל בכשישה אחוזים לשנה בשנות השישים, ומספר הטלפונים ב־15 אחוזים לשנה. ככלל, הבעלות על מוצרי חשמל גדלה, ובכלל זאת מכוניות פרטיות ומקררים, אבל חל גם גידול בתעשייה הישראלית בכללותה. במיוחד בתעשייה מפותחת כמו מכונות, חשמל ואלקטרוניקה, שדורשת הון אנושי ברמה גבוהה.
ההצלחה הזו לא הייתה ברורה מאליה. המדינה הצעירה התמודדה מראשיתה עם אתגרים ביטחוניים משמעותיים, שאילצו אותה להשקיע חלק ניכר מהתקציב הכמעט לא קיים בצבא וביטחון. עם הקמתה נאלצה ישראל להתמודד לא רק עם פלישת צבאות ערב ואובדן אחוז מאוכלוסייתה במלחמת העצמאות, אלא גם עם זרם עולים אדיר שהכפיל את האוכלוסייה בתוך שנה וחצי, מ־650 אלף תושבים לכ־1.4 מיליון איש. העלייה ההמונית דרשה בעצמה משאבי עתק כיוון שחלקה הגדול הגיע חסר כול. כך פליטי השואה שהגיעו ממחנות העקורים, וכך פליטי מדינות ערב שברחו לישראל כמעט בלי רכוש ובוודאי ללא הון.
ימי הצנע
שני האתגרים הללו היו יכולים להכריע כלכלית כל מדינה, ודאי מדינה חדשה. ואכן, השנים הראשונות התאפיינו במשברים כלכליים, ששיאם במה שנראה לנו היום כמעט דמיוני: תקופת הצנע. ישראל הצעירה הייתה ענייה מאוד. כמעט לא היה בה מטבע חוץ, שכן כמעט לא היה ייצוא. התעשיות המקומיות היו יקרות ולא יעילות, כיוון שההסתדרות שלטה בכוח העבודה המקומי, ושכר העובדים היה גבוה מאוד והוצמד בדרישת ההסתדרות למחירי המוצרים והשירותים. מסיבות אלה ישראל לא הצליחה לקיים ייצור תחרותי שהיה יכול להגדיל את הייצוא ובכך את כמות מטבע החוץ שמגיע ארצה.
במקביל, מדינת ישראל נדרשה לייבא כמעט את כל צרכיה ארצה, ובמיוחד מזון. החקלאות המקומית, גאוותה של הציונות מבית מפא"י, לא הצליחה לספק תוצרת שתאמה את צרכי הארץ. כל החיטה יובאה, וכך גם כל המספוא לבהמות שייצרו את החלב, הביצים והבשר. אחרי מלחמת העצמאות, הייצוא הישראלי היווה רק עשרה אחוזים מהייבוא, והמלחמה עצמה הותירה את המדינה ללא רזרבות של מטבע חוץ. המשמעות הייתה עגומה: בכל פעם שהגיעה לארץ אונייה מלאה בדלק או תבואה, בכירי הממשלה נאלצו להתרוצץ ולחפש הלוואות מחו"ל או תרומות מיהודים אמריקנים עשירים כדי לשלם לה.
בכל פעם שהגיעה לארץ אונייה מלאה בדלק או תבואה, בכירי הממשלה נאלצו להתרוצץ ולחפש הלוואות מחו"ל או תרומות מיהודים אמריקנים עשירים כדי לשלם לה
העלייה ההמונית רק החריפה את המצב, שכן היא הגדילה את מספר הפיות שהיה צריך להאכיל. העולים החדשים הגיעו חסרי אמצעים, ולפחות בהתחלה גם לא עבדו. מספר התושבים הגדל ומאגרי מטבע החוץ המדולדלים יצרו בעיה אמיתית וחשש גדול שאנשים ירעבו ממש. החנויות המלאות והערים המתפתחות לא היו ייצוג נאמן של המציאות, שכן השכר היה גבוה באופן מלאכותי כתוצאה מהסכמי השכר, והלירה הישראלית הוצמדה מכוח חוק ללירה שטרלינג, מה שהחריף את המחסור במטבע חוץ.
אל הדגל נקרא דב יוסף, האיש שהתמודד עם בעיה דומה במהלך המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. הוא נדרש להקציב מזון לכל תושבי העיר, ועשה זאת באמצעות הלאמת מקורות המזון וחלוקתם תוך הידברות עם קבוצות האוכלוסייה השונות, ואפילו בעזרת איומים במקרה הצורך. ב־1949 מינה אותו בן־גוריון לשר האספקה והקיצוב, ולמעשה לדיאטן הלאומי. מדיניות הקיצוב הגבילה את כמות וסוג המזון שכל אדם רשאי לקנות, גם מי שהפרוטה מצויה בכיסו. המטרה הייתה לחסוך בשימוש במטבע חוץ, והדרך לעשות זאת הייתה באמצעות צמצום הייבוא למינימום ההכרחי. כל אזרח קיבל פנקס נקודות ששימש לרכישת מזון, שובץ לחנות מכולת קבועה וקיבל בה מוצרי מזון בסיסיים על פי הקצבה שקבעה לו המדינה.
אף שמדיניות הקיצוב התקבלה בתחילה בהבנה לנוכח גלי העלייה הגדולים, בפועל היא יצרה עיוותים אדירים בכלכלה הישראלית, ותוך זמן קצר גררה התנגדות רבה. כדי לקבוע מחירים אחידים היה צורך בצבא של פקידים שעברו בין המפעלים והיצרנים השונים ובדקו את עלויות הייצור כדי לקבוע את המחיר. מי שהצליח לרמות אותם טוב יותר, קיבל מחיר טוב יותר על תוצרתו, וכך גם מי שידע לנהל משא ומתן או היה מקורב לשלטונות.
כך קרה גם עם פנקסי המזון. הם היו אמורים להיות אחידים, אבל מי שהיה מקורב ומחובר זכה לתוספות מתוספות שונות, שחלקן הכפילו את כמות המזון. ההסתדרות נאבקה כדי שכמה שיותר מעובדיה יקבלו "תוספת לעובדי עבודה קשה", וכמותם קיבלו תוספות שוטרים, עיתונאים, משפחות חיילים וקבוצות נוספות. עובדים אחרים, במיוחד כאלה שעבדו בתעשיית המזון, דאגו לקבל תוספות ישירות מהמקור. עובדי נמל חיפה ונמל תל־אביב קיבלו תוספות מזון מהנהלת הנמל, ועובדי תנובה קיבלו עופות וביצים. חשמל חינם גרסת 1949. חולים קיבלו תוספת מזון על פי מחלתם, ומספר האישורים הרפואיים הרקיע שחקים.
וכמובן, השוק השחור פרח. לחלק גדול מהציבור היה כסף, והוא רצה לרכוש מזון ומותרות יותר ממה שהקציב לו דב יוסף. אם המכולת לא סיפקה לו את שרצה, הוא צעד למכולת חלופית. ככל שחלף הזמן, השוק השחור נעשה נפוץ כל כך שכמעט כולם עסקו בקנייה ומכירה של מוצרי מזון בשוק השחור, כולל בעלי המכולות עצמם. נוצרה תעשיית הברחות נרחבת, ואנשים אף ספסרו בתלושי המזון שלהם. בתגובה נאלצה המדינה לייצר מנגנון אכיפה ופיקוח שכלל מחסומים, בידוק, ומלשינון ממשלתי שלא באמת עבד כיוון שהציבור נזקק לשירותי העבריינים.
בסופו של דבר, מדיניות הצנע קרסה. הציבור התמרמר, ובקרב האוכלוסייה המבוססת רבו הקיטורים על מניעת המזון מפיהם אף שהאמצעים בידם. ההתערבות הגסה של הממשלה בחיי האזרחים והכניסה לצלחת נתפסה כלא לגיטימית, והפרות המדיניוּת היו כה נרחבות שהיא הפכה לחסרת משמעות. כשנתיים אחרי היווסדו בוטל משרד ההקצבה והפיקוח, ומשטר הצנע צומצם ובוטל.
עם זאת, בעיית מאזן התשלומים עדיין לא נפתרה. ישראל עדיין נזקקה למטבע חוץ, והייבוא עדיין היה גדול עשרות מונים על הייצוא. במקביל, הגירעון בתקציב המדינה גדל שכן ההוצאות היו גבוהות וההכנסות נמוכות. הממשלה הדפיסה כסף כדי לממן אותו, אבל הדבר רק הרחיב את האינפלציה, מה שהגדיל את שכר העובדים ואת הוצאות הממשלה, וגם הפריע לניסיון לייצב את המחירים. שני אלה עמדו להביא לקריסתה של המדינה הצעירה שנים ספורות אחרי שנולדה.
אחרי שמדיניות הצנע התבררה ככישלון, נולדה התוכנית הכלכלית של 1952־1953. היא הגבילה את הדפסת הכסף, והחליפה אותו במיסים. במקביל ערכה הממשלה פיחות בשער הלירה כדי שיעמוד על ערך ריאלי יותר שיעודד את הייצוא וימתן את הייבוא, וביטלה חלק גדול מהפיקוח והקיצוב. בסופו של דבר הפתרון לבעיותיה של ממשלת ישראל הגיע מן החוץ: הסכם השילומים שעליו חתם בן־גוריון וספג ביקורת סוערת בציבור, הזרים את המטבע הזר שישראל הייתה זקוקה לו כדי לאזן את הגירעון במאזן התשלומים, להקים את התשתיות המקומיות ולאפשר את צמיחתה של תעשייה מקומית.
אחרי ההתאוששות מהמיתון, זכתה מדינת ישראל לצמיחת שיא מרשימה שנמשכה עשור שלם ומכונה "הנס הכלכלי הישראלי". למרות גלי עלייה אדירים ואתגרים ביטחוניים לא מבוטלים, בעשור הראשון של המדינה הייתה כאן צמיחה בשיעור של כ־11 אחוזים בשנה. הכספים מחו"ל המשיכו לזרום לאורך שנות החמישים – כספי שילומים, מענקים והלוואות מממשלת ארה"ב, תרומות מיהודי התפוצות וכסף שגויס באמצעות הבונדס.
זה אכן היה נס, כיוון שכלכלת ישראל פעלה על יסודות רעועים מאוד. הם כללו תכנון ריכוזי, קבוצות אינטרס חזקות, משק הסתדרותי, תעשייה וחקלאות ומסובסדות, הוצאות גבוהות והישענות גדולה על תרומות ותמיכות מחו"ל, ולא על יכולת כלכלית עצמאית. בשנות השבעים המבנה הזה התחיל לקרוס. השילומים מגרמניה נגמרו, האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים התחלפה ברוח הנכאים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, ובחרם הערבי והמשבר הכלכלי שבעקבותיו. התרומות והתמיכות מחו"ל הידלדלו וכל החוליים שהמוסתרים פרצו החוצה: הממשלה כבר לא יכלה לשלם את השכר הגבוה שלא היה מבוסס על פריון עבודה אמיתי אלא על כוחה של ההסתדרות. אבל כיוון שכל שינוי הכרחי נתקל בהתנגדויות ושביתות, הדפיסו עוד ועוד כסף כדי לתחזק עוד ועוד תעשיות כושלות וקבוצות אינטרס. בתחילת שנות השמונים האינפלציה כבר הפכה לתלת־ספרתית, והמשק ניצב שוב על סף קריסה.
זנב לאריות
הנס הכלכלי השני של מדינת ישראל הוא צליחת המשבר ההוא, ובעיקר הטרנספורמציה שעברה מאז על הכלכלה הישראלית. מכלכלה ריכוזית ונתמכת, הנשלטת בידי כוחות סוציאליסטיים ופרוטקציוניסטיים, הפכנו לכלכלת שוק מובילה שבראשה קטר ההייטק.
העשורים שאחרי שנות השבעים הביאו עמם התפכחות כואבת מאשליות הסוציאליזם הישראלי וסדרה של משברים קשים, שסופם בריאה מחדש של הכלכלה הישראלית – ופריחה אדירה בעשור האחרון. אפשר להתלונן עד אין קץ על הכשלים של המדינה, אבל גם זה חלק מלהיות חברים במועדון המדינות המפותחות. הכול עניין של נקודת מבט: ישראל מסתכלת היום על עשר המדינות המצליחות בעולם ושואפת להיות כמותן, במקומות שעדיין לא הצלחנו לשפר. אבל רק לפני עשורים מספר, עצם ההשוואה הייתה בלתי נתפסת. בחרנו להיות זנב לאריות ולא להוביל את הטבלה של העולם השלישי.
מדינת ישראל לקחה עם של פליטים מוכים, והפכה אותו לאחת האומות העשירות בעולם. רוב בני האדם בכדור הארץ מתקיימים ברמת חיים נמוכה יותר מבישראל, גם במדדים של תוצר לנפש ועוני אבסולוטי, אבל גם במדדים חשובים יותר כמו תוחלת החיים, תמותת תינוקות ותחושת אושר. הישראלים מדווחים שהם מאושרים יותר מבהרבה מדינות אחרות, אף שהם סובלים מבעיות ביטחוניות קשות יותר. אז אולי בכל זאת היה שווה להקים פה מדינה.
אפילו את משבר הקורונה הנוכחי צלחה ישראל עם נתונים טובים יותר ממקבילותיה בעולם המפותח. ישראל סיימה את השנה שעברה עם התכווצות בשיעור של 2.5 אחוזים, כמובן מכה כואבת – אבל פחותה מהממוצע במדינות ה־OECD, שעומד על כ־5.5 אחוזים. מגזר ההייטק, הקטר של הכלכלה הישראלית, צמח בשנה האחרונה בשיעור של כמעט שישה אחוזים. הדבר מעיד על חוזקו, ויכול להסביר את האופטימיות בקרב גורמי המקצוע בארץ ובעולם בנוגע ליציאת מדינת ישראל מהמשבר. בסך הכול נראה שעברנו את פרעה, את הצנע, את החרם הערבי, עברנו מלחמות, משברים גלובליים, מיתון ואינתיפאדות, ונעבור גם את זה.
