אחרי למעלה משבעים ימי עצמאות אפשר לקבוע שסדרי הפולחן שלהם מרשימים פחות מסדרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מיד עם תום אירוע הדלקת המשואות בהר הרצל, קו התפר המרהיב בין שני המועדים, הטלוויזיה פוצחת בהקרנת תוכניות אוויליות, ובכיכרות נקהלים המוני בליינים שחוגגים את יום ההולדת הלאומי בסגנון יום האהבה, מצעד הגאווה או סתם הופעה של שלמה ארצי בקיסריה. רק במרחבי הציונות הדתית שוררת אווירת ליל חג מאובחנת היטב, אבל אפילו שם מבלים למחרת בעיקר בפקקים, כמו בחול המועד פסח, כמו בסוכות, כמעט כמו בימים כתיקונם.
יום העצמאות הישראלי לא זכה לנגיעות הטקסיות הגאוניות של חכמינו ז“ל, שבין השאר ארגנו לנו את ליל הסדר, קריאת המגילה בפורים, נרות חנוכה ותשעה באב. יום הזיכרון, לעומת זאת, זכה לנגיעות גאוניות של חכמים מודרניים בשנות העצמאות הראשונות. הוא מתאפיין בחרדת קודש כללית ובמודעות עצומה לתוכנו המקורי – התייחדות עם זכר האנשים והנשים שמסרו נפשם כדי שעם ישראל יוכל להיות ריבון בארצו.
ליום הזיכרון יש פסקול משלו, כללי התנהגות מוקפדים ואפילו תזמונים מדויקים. כולם יודעים מתי מתחיל הטקס בכותל ובאיזו שעה מושמעת הצפירה. בטלוויזיה וברדיו משודרות התוכניות המחכימות של השנה. גם העיתונים והאתרים מפרסמים דברי טעם מרחיבי דעת. ליום אחד בשנה המשפחות השכולות מרגישות שותפות לאומית עמוקה בצערן.
האם חכמינו המודרניים כיוונו בדיוק לנוסחת הטקס הזו? ובכן, הם כיוונו קצת אחרת. לו האריכו ימים עד למאה ה־21 היו כנראה מעירים שביום הזיכרון אנחנו אמנם סופדים כיאות לנופלים, אבל ממעטים לציין את עילת קורבנם. זוכרים אותם, אך נוטים להדחיק את הרעיון שלמענו היישירו מבטם אל המוות – קוממיות ישראל. היגון משתלט על הנחמה, העצב על טעם המלחמה. “איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל“, זה המסר הלירי־רעיוני העיקרי במהלך היום, או “הוא לא ידע את שמה“.
כשדוד בן־גוריון בחר דווקא בראובן אבינעם (גרוסמן) לעמוד בראש המחלקה להנצחת החייל, עמדו לנגד עיניו שירי זיכרון מסוג שונה, ובלי ספק גם רעיון שונה, פטריוטי. אבינעם, סופר, משורר ומתרגם מחונן, היה אביו של סרן נעם גרוסמן, מפקדם של 16 לוחמי ההגנה שנפלו בקרב מר ליד עטרות באביב תש“ח. “הארץ נתנה/ והארץ לקחה/ יהי שם א־לוהי האומה מבורך“, כתב מילים שלא ייאמנו היום בספר שירים לזכר בנו. בשיר אחר באותו ספר נכתבו שורות נוספות ברוח דומה: “לא ביגון/ תישא שפתנו מלל דום על הקברות/ יתגדל שֵם־עַם בעזוז גאון“.
בן־גוריון קרא והתפעם. הוא כנראה לא חשד שהצער שיבש את דעתו של הכותב, ולא זיהה בשירתו תשוקת מוות פשיסטית, חלילה. “עלי דווי“, כך קוראים לספר השירים של אבינעם לכבוד בנו החלל, כך שאין לטעות בצערו הכבד. במסגרת תפקידו הממלכתי החדש הוא גם עמד מאחורי מפעל “גווילי אש“, ארבעה כרכים גדולים שבהם כונסו היצירות הספרותיות של חללי תש“ח ואילך. ככל שהצלחתי לבדוק היא דווקא לא מכילה את הפתק המפעים שנמצא בעיזבון בנו: “1. יקברוני בנחלת יצחק, תל־אביב 2. אין לכתוב עלי שום דבר בעיתון (דברי־חבר וכדו‘) 3. את משכורתי וכן הפיצויים שתקבל משפחתי – לייסוד קרן לקניית רובים 4. את רכושי להחזיר למשפחה 5. אל תספידוני, עשיתי את המוטל עלי“.
