(בהשראת יוסי צברי, אמן ספוקן וורד)
המילה הישראלית ביותר בעיניי היא: צדקתי! היא מגלמת את תמצית הישראליות, החצופה, היהירה, הנועזת, היוזמת, הדורסנית, הגסה, המרוכזת בעצמה. בדיון הפנימי המתקיים בינינו לבין עצמנו סביב התבנית "אל תהיה צודק – תהיה חכם", הכרענו כבר מזמן. עם כל הכבוד לחוכמה, ויש כבוד, אנחנו מעדיפים להיות צודקים. האמת, גם צדק זה עניין פרשני ונזיל ולכן אנחנו מעדיפים להכריז: צדקתי. אין בנו את הסבלנות, הענווה, הצניעות והקלאסה לחכות שמישהו יגיד לנו את זה, את המילה המתוקה והנפלאה הזו, אנחנו לא מצליחים להתאפק וממהרים להודיע: צדקתי! כדי להיות הראשונים. לקבוע עובדה. להציב תמרור. שלט. הכרזה. ובכל רגע נתון אפשר לקבוע את כללי המשחק. נניח הימור על תוצאות הבחירות: נתניהו כן יקים, לא יקים, נלך לבחירות, תמיד יימצא האדם שיספר איך במדורה, לקראת זריחה, על שיירי קפה שחור עם הל, הוא חזה וגם ידע שמה שקרה אכן יקרה, ותוך התעלמות מתחזיות שונות שלו בשעות אחרות יכריז: צדקתי! וזו תמצית הישראליות: צדקנו שהקמנו מדינה. צדקנו כשנגררנו לכיבוש סיני. צדקנו שנסוגונו. צדקנו שנלחמנו. צדקנו שהפסקנו. כי רק בכוח או איפוק הוא כוח. העיקר שנוכל לומר צדקתי! וזה כל כך ישראלי ואולי בגלל זה כל כך קשה לומר את אותו דבר למישהו אחר, כמה ייסורים, חיבוטים, כאבי בטן ושבירת שיניים כדי להביט פנימה ולומר לחבר, יריב, שותף או בן משפחה: צדקת. (צברי כתב על זה שירה משובחת). אבל, צדקתי? זה קל, זה זורם, לא מחייב, מרענן. צדקתי! וזהו. מרגישים הזדהות? יופי, אני שמח. צדקתי!
הכותב הוא מגיש המהדורה המרכזית של חדשות 13
