עשרה קבין של נימוס ירדו לעולם, תשעה נטלה בריטניה ואחד כל העולם כולו. ואז, לפני 73 שנים, מעצמת התה קיפלה את הדגל, נטשה את המזרח התיכון, ולא השאירה מכל זה זכר. בשעה טובה ומוצלחת עשרה קבים של חוצפה כחולבן עלו לראש התורן, כשישראל לא משאירה אפילו מעשר לאף אחד אחר. זה לא אומר שאנחנו לא אדיבים, להפך. אנחנו מסייעים לנצרכים, מושיטים יד לנזקקים, ואפילו עוזרים לזקנה לחצות את הכביש. אנחנו רק שוכחים לברר קודם אם יש לה מה לחפש בצד השני.
האדיבות שלנו עטופה תמיד בהנהון מכבד מלווה במילות נימוס, רק שגם שם חלה איזו תפנית לא צפויה במהלך השנים. מה שהתחיל בעונג רב, הידרדר ל"בשמחה" ואז הגיע לשפל – בכיף. רוצים לקפוץ לקפה? באים, בכיף. מבקשים מספר טלפון של חבר? שולחים לכם בכיף. לחתום לכם ערבות בנקאית? בטח, בכיף. מודים לנו שטרחנו לבוא לניחום אבלים? הכי בכיף. המהדרין מכייפים בכ"ף לא דגושה, בצקצוק של מורה ללשון. למי שמתקשה בסאב־טקסטים, רמז: הכיף שלהם במקרה הזה ציני במיוחד. הביטוי משמש תגובה אפשרית לחברים שלך, לשוטר תנועה, לחמותך ולנשיאת בית המשפט העליון כאחד.
יש כשל פנימי בביטוי הישראלי הנפוץ הזה. אתה הרי יכול לאהוב באהבה, לשמוח בשמחה ולהעריך בהערכה. הרבה יותר קשה לכייף בכיף. בואו נודה על האמת, אין שום קשר בין מילת האם המבטאת בילוי נעים הגובל בתענוג לבין המחווה הסתמית של בכיף, שמבקשת לבטא משהו שנע בין "עזרתי לך בסבבה" ועד ל"עשיתי טובה שעניתי לך מה השעה. רד ממני עכשיו".
אז מה אנחנו בעצם אומרים כשאנחנו אומרים בכיף? אנחנו אומרים שיש חיבור בין הנימוס המרוח על פנינו לכפכפי חוף הים שמעטרים את רגלינו. כמו בקלישאת מגישי החדשות, הליכותינו מורכבות מחליפה ועניבה מעל לחגורה לצד מכנסי ברמודה צבעוניים שמסתתרים מתחת לשולחן ההגשה. למה? כי אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, אבל מבינים שקצת צריך.
עד כאן על פנינה לשונית זו. אם יש לכם שאלות נוספות בעניין – בכיף.
הכותבת היא סגנית עורך מקור ראשון ועורכת האתר
