יש את המובן מאליו – אזעקת האמת שעולה ויורדת, קולם של צופרי האימה שמזכירים לנו שגם בדור שלנו כמו בכל דור אחר עומדים עלינו לכלותנו, ובבת אחת אנחנו שוב עם אחד והדאגה לפרטי ולכללי מתערבבת והלב יוצא אוטומטית אל החיילים. יש גם אזעקה שעולה ויורדת ולא מאחדת, אלא רק משבשת את חייהם של תושבי הדרום או הצפון שמרגישים שחצי מהמדינה שגר שם באמצע שכח אותם, ולפעמים הם צודקים.
אבל יש לכל ישראלי גם את האזעקה שבלב – זו שמשתלטת לנו על המחשבה וההיגיון ברגע שמישהו אומר משהו מנוגד לחלוטין מדעתנו, או מנסה לערער את מקומנו ועמדתנו. תוך רגע אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדת התקפה מתוך התגוננות והמילים יוצאות מהפה בלי שליטה והפחד מדמה לכעס. אם רק נצליח את האזעקה הפנימית הזו להחליף בצפירה סטטית – לעצור ולנשום ולחשוב ולזכור ובעיקר להיות בשקט, בטוח שיהיו הרבה פחות מלחמות בארץ הזו.
הכותבת היא עורכת מוצש
