כמעט בכל העלאה של תמונת פרופיל חדשה ברשתות נמצא אותה: "מדהימה!!!" משרתת את הצורך הכל כך ישראלי לפרגן (וגם את הצורך לשמור על קשר בלי יותר מדי מאמץ ולרוב גם בלי הרבה כנות).
בדיבור היומיומי היא עובדת חזק כאמצעי להעברת ביקורת ולהטלת ספק: "ההתנהלות הזאת מדהימה אותי!", "מדהים איך הוא הצליח, אה?"
לציניות היא נכס: "ממש מדהים, מה אני אגיד לך".
וגם סתם בשיחת חולין היא אחלה פילר לשנייה או שתיים של שקט בין משפטים של הצד השני בשיחה: "כן… מדהים… בטח… נכון".
אבל בעיקר היא מסמלת את הניתוק שלנו מהמשמעויות המקוריות של הדברים, המילים, החוויות. מדהים הוא מי או מה שמפליא, מעורר השתאות והתפעלות. אבל מרוב שימוש המילה כבר איבדה משמעות. שחיקה סמנטית קלאסית. כי אם הכול מדהים אז שום דבר כבר לא מדהים, שום דבר לא באמת מרגש. אגב, עוד מילה מגה־ישראלית, שביחד עם "מדהים" מתודלקות באינספור פרומואים על המסך שאמורים ללחוץ לנו על בלוטות הדמעות ולתעשיית הטלוויזיה על בלוטות הרייטינג. כי אנחנו הרי עם חם וייצרי. מצופה מאיתנו להתפעל, להתרגש, להגיב באופן בולט. כשזה מגיע באופן טבעי זה מבורך, אבל הלחץ להידהם ולהיות מדהים או מדהימה הוא לגמרי מעייף ובתכלס מביא לידי מיאוס. אז אני התחלתי לדלל שימוש במילה, ואם אני כבר משתמשת בה אני שואלת את עצמי: האם זה באמת מדהים אותי, מפעים, גורם לי לחשוב אחרת? ואולי זה כי אני סתם נודניקית שנורא חשוב לה להיות מיוחדת? מדהים.
הכותבת היא אשת תקשורת ומוזיקאית
