בכל יום אני אומרת לעצמי מחדש: תהיי פראיירית גאה. תיכנעי לפראייריות. אבל אז המכונית העשירית נדחפת בטור שבו אני עומדת, ואני נשברת וצופרת.
ככה זה היה במלון שהגעתי אליו עם אישור (בכתב) לחדר עם מרפסת. וכשאמרו לי שאין חדר עם מרפסת, כעסתי ודרשתי והרמתי את כל הלובי. ונחשו מה – קיבלתי חדר עם מרפסת. ככה זה היה בתור למעדנייה בסופר שאם לא הייתי מבררת (בקולי קולות) מי בדיוק אחרי מי, הייתי נשארת שם עד היום.
כל מה שאני רוצה זה לחכות לתורי תוך כדי בהייה ומחשבות מפותלות על דינוזאורים ועל הצבע תכלת. אבל 12 פעמים ביום אני צריכה להכריע אם עכשיו אני בוחרת להיות כלבה או פראיירית. כאילו אין באמצע.
אני מקווה שיום אחד אני אהיה חזקה מספיק כדי להיות פראיירית.
הכותבת היא סופרת
