בוא ושמע, בוא וראה, ערמות ערמות, ציבורים ציבורים, מונחות שכבות המשמעות של המילים העבריות, רבי קומות של פרשנות שהתגבהו במשך אלפי שנים. מילה שהופיעה במקרא במלוא רעננותה, אספה עוד משמעויות והקשרים וזיכרונות ודורות שהגו ומלמלו ופטפטו אותה, ועדיין קומתה לא שחה, וככוחה אז כוחה עתה להתגלגל על לשוננו מבלי לשים לב לגודל הנס שבקיומה חסר הזמן.
עד לא מזמן – במונחים היסטוריים: ממש לפני רגע – היינו נכנסים פנימה לשמע הקריאה "בוא".
"בוא בְּרוּךְ ה', למה תעמוד בחוץ", מזמין לבן את עבד אברהם להיכנס אליהם. "בוא אל אשת אחיך" אומר יהודה לאונן בנו, "והקם זרע לאחיך". גם "בוא יבוא" במובן של יתקיים: "כל אשר ידבר בוא יבוא" מהלל נער שאול את הנביא שמואל. "בוא בשלום… בטרם חלקה אחרונה תיזָרע" מזמינה רחל שפירא את האות המיוחל אל הצמאים לו. וגם "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", חלומותיו, כלומר חלום שיבת ציון יתקיים, ונשמע את הקריאה "בואו ארצה".
"והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה, בוא יבוא" שר נתן זך, תוך שהוא מעתיק את הציפייה העתיקה לביאת המשיח אל גאולת האדם הפרטי, למרות ש"הוא לבדו בין כה וכה". ויכולנו להמשיך, כי הרשימה ארוכה.
ואז, לרגע קטנטן לא באנו ופנינו לעיסוקים אחרים, וכבר קלטה אוזנינו "בוא" עם צליל אחר, קצר ופסקני, עם א' שנשמעת עיצור, מעין נביחה קצרה בעלת משמעות כמעט הפוכה. כמו נאמר: נו, באמת! או: עזוב, חבל להכביר מילים ("חבל על הזמן"); או: שמע, יש פה יותר ממה שאתה חושב. ובעצם: אל תיכנס עמי בדברים, הטיעון אינו ראוי לבוא לפניי. וגם: תרגיע (עוד מטבע לשון ישראלית), זה לא כפי שזה נראה, זה לא מדויק, רחוק מהרושם הראשוני. בוא, רוצה לומר: אל תבוא.
הכותב הוא שגריר ישראל באיטליה
