לפני שנה בערך חיפשתי צימר למשפחתי ביישוב גלילי מסוים. בכל האתרים, לצד תמונות של ג'קוזים בחדרים עם אורות עמומים ועלי כותרת ורודים, הופיע תיאור שבו השורש פנ"ק חזר על עצמו כמה וכמה פעמים. החוויה מפנקת; המצעים מפנקים; אפילו שטיחון הכניסה, כך הובטח לי באחד הצימרים, "מפנק לרגליים". הצימרים, אגב, לא לבד: רשת השווארמה האהובה עליי מייצרת "פינוק בפיתה", ופרסומת מהשנים האחרונות הבטיחה "לפנק, לפנק, לפנק".
מה מקורה של הבהלה לפינוק? אולי היא בסך הכול תמונת מראה לסיר הלחץ המבעבע ששמו מדינת ישראל: ארץ קטנה, צפופה ושסועה שהולכת לבחירות פעם ברבעון, שהכבישים בה עמוסים והאוכלוסייה בה צפופה. הישראלים מתקשים לסגור את החודש, לחוצים מהבוס, מאחרים שוב לקחת את הילדים מהגן ומנסים לג'נגל בין 12 ימי חופש בשנה לבין 76 ימי החופש של הילדים. הפינוק, בין אם הוא תוספת טחינה על הלאפה או שירותי גרירה לרכב, הוא המענה הציוני ההולם למציאות החיים שלנו.
הכותב הוא עיתונאי מקור ראשון
