יהודים ואוכל מנהלים יחסים מורכבים. בין שהגיע זמן שחרור מצה"ל, יומולדת בכיתה או סתם קבלת שבת בעבודה – כולנו חוגגים עם שולחן עמוס כל טוב. אנחנו אומה שחייבת לציין את השמחות שלה (ולא פחות מכך את רגעי האבל) בפה מלא. יהיו אלו בורקסים יבשושיים או מגשים מקייטרינג איכותי – העיקר שיהיה מה לבלוס. זה ב-DNA שלנו, אנחנו נרגעים רק למראה מזון.
בהגדה קוראים לזה "שולחן עורך", במשרדים המפונפנים זו "הרמת כוסית", אבל האמת היא שאין ביטוי יותר מדויק מ"פריסה" הצה"לית כדי לתאר את הרגע שבו אנו מסדרים את התקרובת באופן הכי יפה ומעורר תיאבון שיש. מילה מושלמת שמעבירה את הקשר ההדוק שבין אסתטיקה לאוכל. שמתמצתת את הרצון הקדום שלנו להנכיח שפע, להכניס אורחים גם כשאנחנו מחוץ לבית, את הכמיהה לשבור שגרה. כי מה בן אדם צריך בשביל להעביר עוד יום אפרורי אם לא אור בקצה המנהרה, רצוי שיהיה בדמות קרואסון שקדים.
הכותבת היא עיתונאית מקור ראשון
