בין העצב לתקווה, בין הכאב לשמחה, בין האבל לתקומה, ניצבת לה המשואה – סמל של אור וחום. אני מחוברת אליה דרך הגאווה הלאומית, השורשים והמשפחתיות שלי. המשואה, שבימי בית שני שימשה לציון קידוש החודש העברי, הפכה מאז קום המדינה לאחת מ־12 המככבות בטקס המחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. עבורי הוא ה-DNA הישראלי. מופע מסורתי, הכולל טקסטים, מוזיקה, ריקודים, אנשים, מנהיגות והרבה שאר רוח והתרגשות. זה בעיקר מקור לגאווה לאומית על היותי שייכת לעם היהודי, בדור שזכה לחיות בארץ שטובה ליושביה. הטקס, היושב על צלקת השכול ועל העצמאות שזכינו בה, מסמל את כוחות הנפש והרוח שיש בנו להתגבר על הקשיים ולהמשיך הלאה. משואות הוא גם המושב משואות־יצחק שבו נטועים שורשיהם של בני משפחתו של שלמה, בעלי. יישוב שחרב במלחמת השחרור וקם מחדש, ושתושביו הם ציונים־דתיים, האוחזים בקרקע ובמקביל צומחים למרחבים נוספים ברוח הזמן. ולתפארת מדינת ישראל!
הכותבת היא מנהלת ביה"ס מעלה
