חמש אותיות בעברית שהן עולם ומלואו. לדור שלי, זה שגדל בלי מסך מול הפנים בכל רגע נתון, השכונה הייתה הבית השני. המקום שאליו אתה רץ בסוף יום לימודים אחרי שהנחת את התיק בחדר, כדי לפגוש חברים, לשחק כדורגל, כדורסל, מדרכות או מחבואים. לרכוב על אופניים, לאסוף עצים, ובקיצור לעשות חיים באור היום ולחזור הביתה עייף, רעב וזקוק דחוף למקלחת שתשטוף ממך את חוויות היום.
"שכונה" הפכה עם השנים גם למילת סלנג, שהיא התיאור המושלם במילה אחת להתנהגות ישראלית מצויה – חוסר רצינות, חוסר מקצועיות וזלזול. כשפותחים סוכרייה שעטופה בצלופן באמצע הצגה, כשלא מסוגלים לעמוד בתור בלי לעקוף, כשמחפשים תמיד את הקיצור שמאריך, כשמשאירים פנינת טבע מטונפת משאריות פיקניק, מקללים דייל שלא מוכר לך שוקולד. כשהחוק הוא המלצה, כששר הבריאות שלך נדבק בווירוס, כי הוא עבר על התקנות שהוא עצמו חוקק, וכשפותחים את איקאה בשעה שאלפי בעלי עסקים סגורים מתמוטטים כלכלית, רק כי יש לך קשרים במקומות הנכונים – אז עושים שכונה. מה שבטוח – זר לא יבין זאת.
הכותב הוא עורך הספורט של מקור ראשון
