כמו אחיותיה הבוגרות יותר (כפרה, חיים או אחי), גם המילה נשמה החליקה לשפה המדוברת והפכה לשם תואר שמקדים פנייה לאנשים שאנחנו בכלל לא מכירים.
דווקא המילה נשמה נשמעת לי הכי מדויקת בהקשר הזה. אנחנו לא מדברים על קשר משפחתי כלשהו אלא פונים לפנימיות של הזולת, שרק מתוקף הביטחון שלנו שאותה נשמה קיימת אי שם בתוך תוכו, נוכל לייצר דו־שיח וציפייה ממנו.
זו המילה הכי ישראלית כי בסופו של דבר, בעומק של העומק שלה, היא מבטאת את אותו המסר גם בשביל האברך מ"מרכז הרב" שידבר על "נשמת האומה" וגם בשביל הבחור עם הכפכפים בחוף הים: קשר עמוק ובלתי נראה שזור בין כולנו. איזו אמונה פנימית תמימה שיש משהו נסתר ונעלה יותר שמחבר בינינו במקום המשוגע הזה. וזו, נשמות יקרות, הנוסחה הסודית המנצחת לחיים שלנו פה ביחד.
הכותב הוא עורך באתר מקור ראשון
