כמה טוב שבאת הביתה, בית זה אומר כבר הכול, כתב יענקל'ה רוטבליט, הלחין שלום חנוך, ושר אריק איינשטיין, הזמר שהכי אהב להיות בבית.
כבר בהצהרת בלפור, שלושה ימים לפני שנולד אבי ז"ל, הובטח לנו בית, לאומי, ומאז הבית הלאומי והפרטי שזורים זה בזה. עמנו למוד הסבל שב הביתה מן המרחקים ונמלט לכאן מזוועות השואה ומכל מי שעמדו עלינו לכלותנו. גם בבית המשותף שנקרא ארץ ישראל לא ישבנו יותר מדי זמן בצל הגפן והתאנה.
במלחמת לבנון הראשונה שרה ירדנה ארזי את מילותיו של אהוד מנור, וברמז לא דק הם קראו לצה"ל לצאת מלבנון בשם השאיפה לשוב הביתה, קריאה שחזרה באופן פטרוני בכל עת שהשמאל רצה שנפנה עוד בתים ממשיים בעוד חבל ארץ, וניכנס "הביתה", לתוך גבולות הקו הירוק הישן והטוב.
בימי מחאת האוהלים הדגש עבר לפער הכלכלי חברתי שבין א' – אוהל, ב' זה בית בשירה של נעמי שמר, מה שבאופן אירוני פגע בהכנסות מפרסומות ובפרנסתם של רבים, כי נוצרה אווירה של חסר ושל עוני, והמפרסמים הנמיכו פרופיל.
המפרסמים גם השתמשו בדימוי החמים כדי לקרוא לצעירים שיצאו למרחקים "בוא הביתה" עם סלקום ועם שירים עבריים, ואילו תנובה – שנמכרה לסינים עם האוטו הגדול והירוק שלה – חיברה את אותו דימוי ל"גבינה עם הבית" המשווק בחן דרך סיטואציות משפחתיות מחויכות.
ואבי? הוא זכה להשתתף בהקמת הבית הלאומי שהובטח סמוך להיוולדו, הגן עליו במלחמת השחרור והקים בו בית ומשפחה. אין כמו בבית.
הכותבת היא עורכת הלשון של מוצש
