אי אפשר ללמד תורה במקום שבו יש חוצפה. אמרו חכמים על הכתוב "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", הנאמר במתן תורה, "זו הבושה". לכן כשמשה רבנו פגש, במעשה המתאוננים, את בקשת הבשר, שיש בה גסות וחוצפה, הרגיש שאין הוא יכול למלא את תפקידו כמוסר התורה וביקש למות. לעומתו המשיח, שמקורו בשושלת שהחלה בחוצפתה של בת לוט ופרסמה שבנה מאביה: "מו-אב", איננו מתיירא מהחוצפה, אלא אדרבה, מתאמץ לגלות את הארת הקודש הגנוזה בחוצפתם של ישראל. החוצפה מורה על תחושה שאין האדם זקוק למקור חיצוני לסמכותו. אומר התלמוד: החוצפה היא מלכות שלא הכתירוה, ומועילה אפילו כלפי מעלה. זו התנוצצות סמויה של המעלה העתידית של עם ישראל שיגלה את הקדושה העצמית שלו מתוך מעמקי הכרתו: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי".
אמנם יש בחוצפה צדדים שליליים, שראש לכולם הוא העדפת ההווה על הנצח, אבל יש בה גם דרישה לקבלת עול מלכות שמיים מתוך הכרה מלאה וללא כל כפייה. שירת הכלבים, החצופים שבחיות, היא "בואו נשתחוה ונכרעה" (סוף מדרש "פרק שירה"). עם ישראל, בחושיו הבריאים, מכיר שגאולתו באה לו דרך התעוררות מידת החוצפה, "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (תרבה החוצפה). משום כך הוא חוגג את עצמאותו דווקא על ידי המנגל עמוס הבשר, להראות את הופעת הקודש דווקא במקום שבו נעצר כוחו של משה, בבשר. חג שמח!
הכותב הוא יו"ר "ברית עולם"
