לא בגלל העין הטובה. בגלל שפרגון אומר שאני שמח בהצלחתו של האחר, כלומר שאכפת לי ממנו, ואכפתיות אומרת גם דאגה, ומספרת גם על האיש המבוגר שעלה איתנו במעלית בקניון ועשה פרצופים מצחיקים לקטנה, או על אותה תחושת אחווה שאומרת – אנחנו לא רק אנשים שחיים באותה ארץ, אנחנו מרגישים משהו זה כלפי זה.
"לפרגן" הפך להיות גם פועל רגיל, סתמי. נניח בצבא, תורנות מטבח, תורן עומד ליד מגש מתכת עמוס שניצלים, וחיילים עייפים עוברים עם צלחת פלסטיק, אומרים "תפרגן לי אחד". הם לא מבקשים עין טובה, רק שניצל, ובכל זאת משתמשים ב"לפרגן". הסתמיות נטענת פתאום ברגשות אחווה, ומה יותר ישראלי מזה?
הכותב הוא סופר
