אח שלי הוא מומחה בינלאומי למנהור, ועובד הרבה באתרים ארכיאולוגיים. בתכלס? שנינו באותו מקצוע – חופרים, ובכניסה למקומות העבודה שלנו צריך לשים שלט "זהירות, כאן חופרים". בשדה המילולי, "חפירות" הפכו משום מה למילת גנאי. "חאלס חפרת/ם/ן" נהיה דרך לגיטימית להפסיק כל דיון מעמיק ומורכב. מה קרה לנו שמסך שטוח זה עבה ליד השיח שמנוהל כאן בדרך כלל? איך זה ש"לא תחפור" הפך לצו־על, בתרבות שהפלפול הבית־מדרשי ניצב בטבורה? קחו למשל חפירה תלמודית, על חפירה שמנביעה תורה: "…אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר: וילכדה עתניאל בן קנז" (תמורה טז ע"א)
הפלפול, הפירוש והביאור – כולם חפירות. למעשה, המילה "לבאר" קשורה בשורשה למילה באר. באר חפרוה שרים. ומהו מדרש, אם לא קריאה חופרת? אז תנאי, אמוראי, דרשני ופרשני והוגי כל הדורות חפרו. אולי ככה בכלל גילו כאן תגליות ארכיאולוגיות מרגשות, שבזכותן יש לאחי עבודה.
הכותבת היא סופרת וראש חוג במכללת גבעת וושינגטון
