התאהבתי בה מיד. רגע לא הייתה שם, ולמשנהו – הפכה לבת בית אהובה. היינו במטבח, אני שאלתי משהו, כבר לא זוכרת מה, נגיד – "האם התוספת הזו מתאימה לעוף?" או: "תגידו, מתאים להוסיף מיונז לסלט ההוא?" ואולי – "הוא טוב, הסיפור הזה?"
והיא ענתה – פחות. מרוב שהתשובה הזו הייתה יפה ואלגנטית – צחקנו.
"זה מתאים לי?" אני שואלת את בנותיי תוך כדי מדידת שמלה חדשה.
פחות, הן עונות, בלי להעליב, בלי להשתלט.
פחות, הבנתי מיד, היא היפוכו העדין של ה"כן", מחליפה את ה"לא" הנחרץ והחד משמעי. פחות היא כל כך יותר. בבת אחת ובלי להתכוון הכניסה הקטנטונת לאוצר המילים הביתי, הישראלי כל כך, את האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם. הקץ לבוטות הצברית הישירה מדי. הקץ להתנשאות השוללת. יחי הנימוס החדש.
– את אוהבת קישואים?
– פחות.
רק שעל מי אני עובדת. מתישהו, אני יודעת, אנו הישראלים נאבד את סבלנותנו נוכח כל האיפוק הזה. פחות לא תחזיק מעמד אצלנו לאורך זמן. יבוא יום והצבריות הדוגרית שלנו תבקש להחזיר לעצמה את הישירות שנלקחה ממנה.
– המפה הזו יפה?
– פחות.
"די עם זה", תזעק החוצפנית הישראלית שבתוכי באותו יום של שחרור. "רוצים להגיד 'לא'. תגידו לא ("לא אמא, החולצה הזו ממש לא מתאימה לך. לא אמא, הסיפור גרוע. שלא תעזי לפרסם אותו". "לא!!! שכחת שאני שונאת קישואים?") תפסיקו להסתתר מאחורי ה'פחות' הלא מחייבת. כאן זה לא ארמון באקינגהם".
בתי הצעירה, אגב, לא מסכימה איתי. "זה לא נימוס ולא פחדנות", היא טוענת, "אלא מודעות עצמית עמוקה. שימי לב: אנדרסטייטמנט אינו אלא אירוניה. את מסכימה איתי?"
"פחות", אני עונה. "הרבה פחות".
הכותבת היא סופרת ועורכת
