יאללה אחי אתה בא למשחק, יאללה בית"ר! יאללה חאלס, הפסדנו, בוא נזוז, נו יאללה! יאללה יאללה שמענו אותך, נו יאללה כבר, טוב יאללה לא משנה אני זז, יאללה ביי.
אין מילה ישראלית יותר מ"יאללה", לדעתי לפחות. זו מילה כל כך גמישה, כל כך חמה, כל כך רגשית, כל כך מתוחכמת, אפשר להשתמש בה בכל כך הרבה צורות, זה לא ייאמן. יאללה! אפשר להיאנח איתה, אפשר לזרז איתה, אפשר לכעוס איתה, אפשר לזלזל איתה, אפשר לעודד איתה, אפשר להיפרד איתה, יאללה! אפשר להעביר עם המילה הזאת חיים שלמים, איך היא מתגלגלת על הלשון, כשאומרים אותה פעמיים שלוש ברצף זה כמעט כמו לעשות קולולולולולו, בכלל, החיים פה בארץ הזאת הם מין קולולולולו כזה מחורפן, לא ככה.
יאללה! זו רק מילה, אני יודע, ובכל זאת, המילה הזו מחזיקה בתוכה סיפור גדול יותר, היא צופנת בתוכה את הסיפור שבו אנחנו חיים. זו מילה ערבית ש"נכבשה" והפכה למילה עברית, יהודית, אשכנזית, יומיומית, בלי שום ריח של מלחמה, של אדמה חרוכה. יאללה! זו מילה "חילונית" אבל א־לוהים נמצא בתוכה, וכשחושבים על זה, המילה הזו הופכת את החיים לתפילה מתמשכת, כל זירוז הופך לתפילה, כל פרידה הופכת לתפילה, א־לוהים נמצא בכל מקום, כל הזמן.
יאללה יאללה! אם נרצה ואם לא, המדינה הזו המופלאה הזו שבה אנחנו חיים, היא מדינה שנמצאת בסכסוך מתמשך, ובנוכחות עיקשת של א־לוהים. זה הכוח של המילה הזו, "יאללה". היא מחזיקה בתוכה את הכיבוש הכבד ואת המלחמה הכבדה ואת הא־לוהים שאין כבד ממנו, ואת הכול היא עושה במין קלילות כזאת נונשלנטית, לא מתאמצת, שאין ישראלית ממנה. יאללה יאללה, המילה הזו היא הסיפור שלנו, לטוב ולרע, בעיקר לטוב, זאת דעתי לפחות. טוב יאללה חפרתי.
