שטויות. הכול שטויות. ככה אנחנו הישראלים נוטים להתייחס ללא מעט התרחשויות סביבנו. סליחה, איחרתי לפגישה – שטויות. בחירות חמישיות? שטויות. אין תקציב למדינה כבר שנתיים? שטויות, נסתדר. או שלא. בעבר קראו לזה תרבות הסמוך. בעבר הרחוק יותר – "הבל הבלים הכל הבל". יש משהו קליל ואולי אפילו בריא בגישה הזאת, לא הכול כבד, רציני, מאיים.
כמובן, הגישה הזו גם בעוכרינו. כי כמה אפשר לאחר וללכת לקלפי ולהסתדר עם תקציב אחד חלקי 12. אבל כשהחלופה הקיצונית היא חרדה קיומית, אולי יש בשטויות שאנחנו אומרים – ועושים – תפיסה טובה יותר של החיים בארצנו הרצינית. אתם חושבים שהגזמתי? שטויות!
הכותב הוא עורך לשון במקור ראשון
