בתור דוס, יש לי יחסי אהבה שנאה עם הכינוי הזה על שלל הטיותיו. דוס, דוסית, דוסים, דוסיות, דוסיות. מצד אחד קשה לי עם ההיסטוריה שלו, הרי לא צריך להיות חכם גדול או היסטוריון שפה כדי להבין שמדובר בכינוי לועג. כינוי שנועד לסמן ולבוז לגלותיות, שבשפה, שבלבוש, שבניתוק הדתי (החרדי בעיקר) מהישראליות הציונית החדשה, הצברית והשזופה. הכינוי דוס הוא באיזשהו אופן תזכורת לשטחיות הישראלית ולחוסר קבלת האחר של הלך הרוח הצברי־חילוני תוך הדבקת כינויים ושמות לכל מי שלא מיישר קו עם ישראל ישראלי.
מצד שני, אני חייב להודות שהמצלול של הכינוי דוסי – ובלי קשר בכלל למקור שלו (המילה "דתי" בהגייה יידישאית) – הוא סופר מגניב בעיניי. כלומר, אם כבר כינוי שאמור לשייך אותי לאנשהו, אז שיהיה דוס. אני מעדיף פי אלף דוס מאשר חרדי. יש משהו מחריד במילה חרדי, משהו שמזכיר חרדה. אבל דוס זה יותר קליל. יותר זורם. ואני, דוס גאה.
הכותב הוא אברך, משורר, תסריטאי ובעל טור במוצש
