סבתא חיה מתה, ובמותה ציוותה לנו את המבצע – זה משפט פתיחה נחמד מאוד, אבל המבצע היה פה הרבה לפני שסבתא חיה המתה זכתה לחיי נצח בסרט הפולחן של ראשית האלף השלישי. נדמה שנקמת הצבר ברפיון השרירים הלאומי שהוליד אלפיים שנות פעילות בעצימות נמוכה עוברת דרך מבצעיות־יתר; רשתות שיווק אמנם מכריזות ש"הכול במבצע", אבל האובססיה הלאומית למבצעים רחבה הרבה יותר מהוראתו הלשונית של המונח בעולם הצרכנות.
בהתחלה זה היה פשוט: אומה שחיה על חרבה נדרשת למבצעים צבאיים למכביר, והם אכן יצאו לפועל בהמוניהם (אפשרי שגם כדי לענות על הביקוש הגובר לשמות של רחובות בשכונות הצבאיות שהנצו מדן ועד אילת). המבצעים ביססו את מעמדנו הבינלאומי כאומת גיבורי־על בפוטנציה. אבל למה לעצור שם? ברור לכל בר דעת ש"מבצע" לעולם יהיה יעיל יותר מפעילות גרידא. הוא לאין שיעור פוטוגני יותר ממשימה מאופקת, לאין ערוך צבעוני יותר מתפקודיות אפרורית וטכנוקרטית.
ה"מבצע" יחשוף בכל נפש רכה את הקמב"צית שהודחקה: מבצעי עלייה לארץ, מבצעי אכיפה בכבישים, מבצעי החזרת ציוד לצה"ל, מבצעי הקש בדלת, מבצעי איסוף מזון בחגים, מבצעי חלוקת מסכות אב"כ, מבצעי איסוף מסכות אב"כ, מבצעי גיוס תרומות לניצולי שואה, מבצעי ניקיונות לפסח – אנחנו במיטבנו כשאנחנו מבצעיים. או אז מרימה ראשה הרשג"דית השזופה שהיינו, ומי יעמוד בדרכנו. ומעל כולם מתנוסס המבצע שהשיב את ישראל לתפארת ימי זוהרה, למרצדס של אידי, לאביב נעוריה – מבצע החיסונים שפותח מהדורות בכל העולם. כל שנותר לעשות כעת הוא להכריז על "מבצע הרכבת ממשלה", וקואליציות של רוב מוחלט יעלו כחצבים. הכינו את הסרבלים הלבנים.
הכותבת היא משוררת ויוצרת
