בכל שפה ובכל מדינה יש דרך לפתוח בדברים בין שני אנשים, לרוב מדובר בדרך פשוטה למשוך את תשומת ליבו של הזולת, אבל השלום שלנו הוא אחר. אצלנו זה לא ה"היי" הסתמי וגם לא ה"הלו" חסר המשמעות, העברית ירדה לשורש החולשה האנושית ושתלה לנו את השלום. היא ידעה היטב שהחיבור אינו מובן מאליו ושהפורענות אורבת בכל מפגש, החל מחוסר הבנה ועד ריב של ממש.
דווקא הישראלים החצופים עומדים מול הסכנה הטמונה בכל מפגש בין בני אדם, ופותחים וחותמים כל אינטראקציה בשלום. כדי להכניס רוך ותקווה למפגש, אנחנו מכריזים בפתחו שכוונתנו טובה, שידנו מושטת וליבנו פתוח. גם בחתימת אירוע אנחנו מכריזים על בואו של השלום שעטף אותנו ויאפשר לנו להיפגש שנית.
בלי מדשאות ונשיאים, בלי מדינות והסכמים, מדי יום, אנחנו הישראלים מביאים לעולם עוד קצת מבשורת השלום. לא של היונה עם עלה של זית, אלא זה הפשוט והכל כך משמעותי, זה שאומרים כשנכנסים הביתה או כשיוצאים מהמשרד.
הכותבת היא עורכת באתר מקור ראשון
