המצב, כמו שכולנו יודעים, גרוע. אולי אפילו מעולם לא היה גרוע יותר, יאמרו כמה פרשנים חמורי סבר, ובראיונות רדיו כולם יסכימו על כך. המצב נראה חמור ואין לדעת איך הוא יימשך, ומי יודע לאן עוד נגיע.
הייתי מפחדת מהדיבור על המצב לולא הייתי רגילה אליו. מאז שהייתי ילדה קטנה, בימי ממשלת רבין, הסכמי אוסלו וקורבנות השלום, שמעתי מבוגרים מדברים על המצב. מדבריהם הבנתי שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר – כולם דיברו עליו, ואפילו לא היה צריך להסביר במה מדובר. אחר כך עברנו למצב אחר שהיה גרוע – משבר כלכלי, מלחמה, אינתיפאדות, בצורת, מגפה עולמית. כולם מדברים על המצב וכולם יודעים כמה רע הוא וכמה מדאיג. מאז שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר במרץ 1973 לנשיא ארה״ב ניקסון כי ״מעולם לא היה מצבנו טוב יותר״ – שבעה חודשים לפני שדובר על חורבן בית שלישי – אנחנו חוששים להודות כי המצב, למרות הקושי, די בסדר.
הנטייה שלנו לראות את המצב כגרוע תמידית נעוצה בחרדה היהודית ישראלית שהנה־הנה בא החורבן. זה נמצא בגנים שלנו, כמו סבתא מרוקאית או פולנייה שמביטה על התינוק ואומרת: איזה מכוער, תראה איך הוא רזה ופוזל. כולנו סבתות מרוקאיות ופולניות כלפי התינוקת הזאת, מדינת ישראל: שרק לא יעשו לנו שחוּר, עין הרע. כבת נאמנה לעם היהודי אצטרף גם אני לסבתות: המצב נורא ואיום. טפו טפו חמסה חמסה, שרק לא יהיה יותר גרוע.
הכותבת היא משוררת, מורה ומבקרת ספרות
