גם אנחנו רוצים לעוף, שרים הילדים. יום אחד אולי אפרוש כנפיים, שרים המבוגרים. או אולי הם שרים מי ייתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה.
בילדותנו הנשכחת, לעוף היה גם פחד: לעוף הביתה, לעוף למנהל, לעוף מקורס טיס. היינו כנראה קלי משקל, ואפשר היה להעיף אותנו אם נפשל. עם כל הפחד שהייתה מעוררת בנו המילה, היה בתנופה שבה גם משהו מרהיב.
היום כבר לא מעיפים ילדים או אנשים. היום מדיחים: ולמילה הדחה – הפופולרית כל כך בתוכניות הריאליטי עד שנכנסה חזק למציאות – יש מנגינה אחרת לגמרי, כיוון הפוך. המילה הדחה באה עם מנגינה של ספק סבון כלים ספק מי אסלה, מילה כבדה שזורמת מטה. לפעמים כישלון אחד מספיק כדי לשמוט אותך בחבטה. אם הודחת, מקומך עכשיו על קרקע נטולת כל תהילה. אנחנו מחפשים משהו שיעיף לנו את הסכך, שיעיף אותנו. וכשזה לא קורה, אני מסכמת באכזבה ש"לא עפתי על זה" – כלומר, שהייתה לי איזו ציפיה לעוף. אם לא עפתי, אם נשארתי על הקרקע, זו אכזבה. האדמה היא אפורה.
במילה לעוף יש משהו מתנתק, מגביה, משוחרר. אפשר לנסות להבין את זה ככה: יהודים נשארים יהודים, נוודים נשארים נוודים. לא מחוברים לקרקע, כמו כלה וחתן מציורי שאגאל, לא באמת רוצים את אדמתה. באדמה יש פח יוקשים, ונפשנו כציפור. רוצים שמיים ולראות עולם.
בארץ כה קטנה וכה ספוגת דורות, אי אפשר להסתפק בקרקע, היא צפופה, אין בה מקום לפרוש כנף. ישראלים רוצים גם וגם: גם אבן מאבני המקום שתונח למראשותינו וגם סולם שראשו מגיע השמיימה, לשם נוכל לעוף.
הכותבת היא ר"מית במדרשת עין הנצי"ב, ארגון בית הלל
