יש פקקים של חגים ופקקים של חופשים ופקקים של נסיעה לעבודה ושל חזרה ממנה. יש פה יותר פקקים מאשר מלחמות או מערכות בחירות. ולמדנו כבר לאכול, להתאפר, להתלבש ולישון בהם. אולי הדבר היחיד שאנחנו עושים במדינה הזאת יותר מלעמוד בפקקים זה לקטר עליהם. ככה זה כשהמילה שלנו לעומס תנועה היא פקק. כאילו, כמו שילדים קטנים מדמיינים, מישהו הניח פקק ענק של בקבוק באמצע הכביש, ועכשיו כל המכוניות עומדות. וזה בכלל לא קשור אלינו. נוח לנו להעמיד פנים שאנחנו כה מיוחדים, ואין עוד חצי מדינה שרוצה גם לגור במקום שאנחנו גרים בו, לנסוע במכונית הפרטית כמונו, לצאת מהבית בשעה שאנחנו יוצאים בה, ולעשות בדיוק את הדבר הבנאלי שאנחנו רוצים לעשות עכשיו. מה פתאום. אנחנו היחידים שחשבנו על הרעיון הגאוני לנסוע מהמרכז לצפון בחול המועד. אנחנו גם לא מאלה שנעצרים להסתכל על תאונה ומעכבים את כולם. אנחנו גג טיפונת מאיטים (כי אם כבר עמדנו בפקק שעתיים, לפחות נראה מה קרה, לא?)
אבל בואו נודה על האמת, פקקים היא גם מילת הקסם שמחלצת אותנו מרגעים לא נעימים. היא התירוץ המושלם לאיחורים ("את לא מבינה איזה פקק היה"), להימנעות מנסיעות לא רצויות ("עזוב, רק הפקקים ייקחו לי שעתיים"), ולהצדקה למגורים במקומות נידחים ("אין מכולת, אבל גם אין אצלנו פקקים!"), ובסוף היא גם מקור הגאווה הגדול שלנו – כי לא סתם אנחנו המצאנו את וייז. כבר אי אפשר היה עם הפקקים האלה.
הכותבת היא מורה לעיצוב, מעצבת ומשוררת
