"יולי אוגוסט איזה חום
כולם כבר סגרו מלון
מראשון ועד שבת
כולם כולם באילת"
(עדן בן־זקן, "כולם באילת")
כולם באילת? לא בדיוק. הרגע הייתי אצל ההורים שלי, והם דווקא בבית, בירושלים, והם לא היו אף פעם בחייהם באילת, כך שאני לא בדיוק יודע על מה עדן מדברת. אותו אבא יקר שביקרתי אצלו, אגב, אמר לי לא מזמן בשיחה על מנהגי תפילה "כולם היו רוצים להתפלל מנחה גדולה ובכל זאת, רוב העולם מתפלל מנחה קטנה". לא, אבא, אמרתי לו. רוב העולם, כמה מפתיע, לא מתפלל מנחה בכלל וגם לא עוסק בשאלה הזו. אז למה "כולם"?
"כולם" היא מילה מכלילה אבל היא המילה הכי מצמצמת שיש. לכל אחד הכולם שלו. זה מתחיל כמובן מכולם פרטיקולרי (כולם הולכים לג'מבו ורק אותי השאירו) וזה עובר לכולם האוניברסלי. בשנתיים האחרונות פיתחתי רגישות־על למילה הזו, במיוחד כשהיא מוטחת בוויכוחים פוליטיים, ובמיוחד באולפנים. למדתי לגלות את דעתו של אדם לפי ה"כולם" שלו. יכול אדם תבוני לשבת בימים אלה באולפן טלוויזיה ולומר "כולם רוצים שהוא ילך" (על נתניהו, לצורך משל). האדם התבוני הזה יודע שיש אנשים שלא רוצים שהוא ילך, אבל זה ממש לא מפריע לו לומר "כולם". כולם הוא עניין לגמרי סובייקטיבי. כשהוא אומר "כולם" הוא בעצם אומר "הכולם שלי". כל מי שמעניין אותי, כל מי שמקיף אותי, כל מי שבפיד שלי, כל מי שהוא אני. ואם תרצו, זו כל תורת השיח המשוגע שלנו על רגל אחד.
היש בכלל "כולם" שהוא אכן כולם? כנראה לא. שמתי לב שכשפוליטיקאים מבטיחים שהם יהיו ראשי ממשלה של כולם, הם מקפידים לנגן קצת את הכולם, להאריך אותו לכדי כוווווולם. כדי שיבינו שהם לא מתכוונים לכולם השקרי, המצמצם, שבו השתמשו עד יום הבחירות, אלא לכולם המקורי, המרחיב. כוווווווולם. גם הכולם שלהם וגם הכולמים האחרים. יברך אותנו כווווווולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן.