הבון־טון הביקורתי החדש הוא סוגיית העמימות שצפה ועלתה בימים האחרונים על רקע הפגיעה במפעל הצנטריפוגות באיראן והדלפת הפגיעה בספינה האיראנית בים סוף. שר הביטחון האשים את נתניהו בהסרת העמימות ומקהלת כלי התקשורת, בסיוע הפרשנים, ממנפת את העניין הזה לתכלית פוליטית ביקורתית נגד ראש הממשלה, המצטייר כמי שמשחק בענייני הביטחון הכמוסים של ישראל למטרות פוליטיות.
גם בהקשר הזה מתברר כי הפוזיציה הפוליטית מעצבת את המציאות ומטשטשת את העובדות. העובדות הן שהעמימות נמצאת, ולא מהיום, בתהליך גסיסה מתמשך, ולמעשה כמעט ואינה קיימת עוד. מדובר לא רק בהקשר של המאבק הישראלי באיראנים שמתנהל בסוריה באמצעות תקיפות המיוחסות לחיל האוויר, או באיראן עצמה, וכאמור גם בנתיבי הים והשיט האזוריים. העמימות הסתלקה גם בהקשרים אחרים שבהם מעטה של טשטוש נמתח מעל דפוסים אחרים, חיוביים יותר, של מערכות יחסים בין ישראל לבין שחקנים מגוונים בסביבה.
במשך עשור ויותר, העמימות אפיינה גם את היחסים שניהלה ישראל עם מדינות המפרץ הפרסי וגורמים ערביים אחרים באזור, הרבה לפני ההכרזה הפורמלית והמתוקשרת על הסכמי הנורמליזציה ("הסכמי אברהם"), ועוד הרבה לפני שכף רגלם של ישראלים דרכה על אדמת הנסיכויות המפרציות. היא התנהלה גם בהקשר הערבי־ישראלי כשבחמש השנים האחרונות התנהל מתחת לפני הרדאר שיתוף פעולה כלכלי־פוליטי נרחב בין ממשלת נתניהו לבין המנהיגות הערבית בראשות הרשימה הערבית המשותפת, שהוביל למשל להחלטה 922 של הממשלה על תוכנית סיוע נרחבת למגזר הערבי.
לא פחות מכך, העמימות אפיינה גם את היחסים של המדינה עם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן ועם חמאס של יחיא סינואר, שנשענו על ניהול קונפליקט בו נשזרו גם יסודות של מגעים ושיתופי פעולה סמויים. אלה החלו במשאים ומתנים עקיפים על הסדרות מול הרצועה ועד לשיתופי פעולה ביטחוניים עם מנגנוני הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, אשר הבטיחו במשך למעלה מעשור יציבות ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון, ועל כך יעידו נתוני הטרור הנמוכים של השנים האחרונות.
לעמימות, בייחוד בהקשרים של המאבק באיראן ובסוריה וגם בהקשרים החיוביים יותר מול המפרץ הפרסי, הייתה סיבה טובה. היא אפשרה לישראל לנהל קונפליקטים, ומצד שני דיאלוגים בנתונים שבהם טשטוש המעשה אפשר לצמצם סיכונים, בהקשר של הפעילות האקטיביסטית. היא אפשרה גם הבקעה שנראתה בלתי אפשרית ביחסים עם גורמים שביקשו להשתחרר מהדבשת הפוליטית (כמו למשל הדבשת הפלסטינית ביחס למדינות המפרץ הפרסי) שהקשתה עליהם לפעול ברוח האינטרסים האסטרטגיים שלהם.
אולם, מתברר כי מעבר למסה של תופעות מסוימות, בין אם מדובר בפעילות ביטחונית נגדית ובין אם מדובר בפעילות כלכלית חיובית, הרי שלא ניתן לאחוז יותר בטקטיקת העמימות. לאורך זמן ישראל התקשתה לשמור עליה, ולא רק מטעמים של רהב ופטפוט שגם הם קיימים במחוזותינו. ריבוי תקיפות, ריבוי קשרים, ריבוי מבצעים וריבוי שיתופי הפעולה הקשה על היכולת להמשיך ולהיצמד לכללי הפרוטוקול של הטשטוש וההסוואה. הדבר משול לכוס שיוצקים לתוכה מים מכד ובסופו של דבר אלה נשפכים ממנה החוצה מרגע שמגיעים לסף העליון שלהם.
ברור שמעבר לרמה מסוימת של מהלכים מתקשה הצד השני להמשיך ולבלוע את הטקטיקה ולשחק את משחק העמימות. הדוגמה הבולטת לכך הייתה הריגת פעיל חיזבאללה בשוגג במסגרת תקיפה ישראלית בקיץ 2020 בסוריה. למרות שנשמרה עמימות ישראלית מוצהרת הרי שחיזבאללה פירקה אותה לגמרי, וליתר דיוק סירבה לשחק במשחק ההכחשות שבעטיו נוצרה מתיחות בצפון הארץ בציפייה לתגובת נגד על רקע הפעילות הישראלית.
אם יש דבר שמאפיין את השנתיים האחרונות הרי שזו לא שמירת העמימות, כי אם התהליך המתמשך של הסרתה המלווה בתופעה של "יציאה מן הארון" כמעט בכל גזרה שבה התמודדה ישראל, לחיוב או לשלילה, עם שחקנים שונים במרחב הפנימי והחיצוני גם יחד. עד כמה משרתת התופעה הזו של הסרת העמימות את האינטרסים הישראליים זו שאלה קשה, ויש עליה תשובות לכאן ולכאן. ברור שהדברים אינם מוחלטים. אבל זה לא משנה את העובדה כי תופעת העמימות מתפוגגת וזו אינה רק שאלה של החלטה ישראלית מחושבת ומודעת, אלא בעיקר אפקט לוואי של מציאות מתמשכת אשר שחקה את היכולת לשחק במשחק, ונדמה לי שכלל השחקנים, ולא רק אנחנו, מתפרקים ממנו.
ולכן, מבחינות רבות, הולך ומסתיים עידן, ונגמרת תקופה שבה פעלה ישראל תחת היגיון מסוים, אבל "הרכבת נוסעת אין עצור" והמציאות הולכת ומשנה את פניה. עכשיו כולם יודעים את מה שהיה מטושטש ומוכחש. אי אפשר להיעלם ולהסתתר. דומה כי אף אחד לא רוצה או מוכן לשחק את המשחק הזה ולהעמיד פנים. העמימות נגמרה בחלק מהגבולות, ובוודאי איננה כאתמול שלשום. ולכן השיח הפוליטי המשורבב לעניין מסכן את האסטרטגיה הישראלית בכל הנוגע לדימוי המדינה בעיני הסביבה, לא פחות מעצם הסרתה בפועל של העמימות.
