חג הפסח פותח תקופה של אירועים משמעותיים עבור עם ישראל ומדינת ישראל – תקופה של התרוממות רוח ושפלות רוח, של אבל עמוק וזיכרון לאומי ביום השואה ויום הזיכרון, וכהרף עין, במעבר חד – ממעמקי העצבות למרומי השמחה של יום העצמאות. זו תקופה של הרהור בהיסטוריה שלנו, בגיבורי ישראל ובתקוות שלנו עבור עם ישראל ומדינת ישראל.
כעולה, למרות שכבר עברו חמישים שנה מיום שעליתי ארצה, זוהי תקופה שמעלה בי הרהורים לגבי המסע הציוני שלי, מבולטימור לירושלים. הפעם הראשונה שבה חשבתי להגיע לארץ הייתה בשנה האחרונה ללימודיי בתיכון, במסגרת ההתלבטויות לגבי הלימודים באוניברסיטה. על אף שהשתתפות בתוכניות לימוד בארץ אחרי התיכון עוד לא הפכה לנורמה, הוריי הסכימו לשלוח אותי ללמוד במכללה ירושלים, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים.
הגעתי למדינה אחרי הניצחון שנדמה כנס מודרני, כולם היו באופוריה. גם אני נישאתי על גל התקווה, האופטימיות והיצירתיות, ואהבתי את התחושה שאני חלק מהסיפור – שחקנית בהצגה במקום צופה בקהל. זכיתי לממש את היעדים שהצבתי לעצמי בלימוד תורה, בעברית, בארץ ישראל, והמימוש הזה היה דבר מרגש.
אני זוכרת כמה משמעותי היה עבורי ללמוד את פרשת לך-לך בירושלים: וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ (בראשית יב, א).
המשמעות של הפסוק נגעה בי באופן חדש ואישי מאוד, כמי שעצמה מהווה קיום של הבטחת הקב"ה לאברהם: וַיֵּרָ֤א ה', אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את… (בראשית י"ב, ז).
לעולם לא אשכח את יום הזיכרון הראשון שלי בארץ. הלכתי להר הרצל עם המון העם, כאשר רבים מהם שכלו ילדים, אחים, והורים שלחמו במלחמה. הגיבורים הללו הקריבו הכול על הגנת ארצם, והכרת התודה על ההקרבה שלהם הייתה מורגשת בכל הארץ. אנו ממשיכים לזכור אותם ולבכות את האובדן. היום יותר מתמיד אני מרגישה עד כמה מדינת ישראל היא מתנה יקרה, ועד כמה התברכנו בהזדמנות לתרום לבניינה, לחיות בתקופה היסטורית וליטול חלק ביצירת ההיסטוריה של עם ישראל.
