ביום י"ב אב תש"ז, עלו לגרדום לוחמי האצ"ל מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, אשר נשבו על ידי הבריטים בעת הפריצה לכלא עכו. אבשלום הי"ד הוא בן דוד של סבתא שרה שלי, והוא שקיבל את פניה בארץ כאשר ברחה עם משפחתה מפני הנאצים. הוא נתן את נפשו למען חיי האומה ושחרור המולדת ועד נשימתו האחרונה שר בקול גאה ורם את "התקווה".
ביום ט"ז באדר תש"ח יצאה מנהריה שיירת יחיעם עם 87 לוחמים על שבעה כלי רכב על מנת להעביר אספקה, נשק וחיילים לקיבוץ הנצור. את השיירה הוביל איתן זית, מ"פ בגדוד 21 שנסע במשוריין הראשון ונהרג במארב ירי בדרך. איתן היה דוד של אבא שלי, האח הצעיר במשפחתו שעלה כנער לארץ, חי חיים חלוציים, התגייס לפלמ"ח ונפל בעת שהגן על הארץ שאהב.
שני הבחורים האלה, רסיסים ממגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה, חיו בקצוות פוליטיים. איתן חבר קיבוץ השומר הצעיר, מפקד בהגנה ובפלמ"ח בצד השמאלי ומנגד אבשלום שגדל בירושלים ובחר להצטרף לאצ"ל ושמר על המסורת. רק שנים רבות אחרי שנפלו למען מטרה משותפת נוצר איזה קשר משפחתי ביניהם, אבל ככל הנראה אם היו נפגשים בחייהם לא היו מוצאים הרבה נושאי שיחה שהיו מסכימים עליהם.
לא הכרתי אותם, גם הוריי לא, אבל במובנים רבים הם שני הענפים שמרכיבים את הדי אן איי הציוני הפנימי שלי. בדומה לכך, הם גם יוצרים את עמוד השדרה הציוני הכללי של ישראל בשנת 2021 המשתרע משמאל לימין. אולי היום הזה ושני המפקדים האלו הם הזדמנות טובה להיזכר שהפערים כאן לא נולדו עם עלייתו של נתניהו לשלטון אלא שמאז ומעולם היו חילוקי דעות חריפים, מאז ומעולם היו 73 פנים לציונות, 73 סיבות לחיות כאן יחד.
