עם שוך הקורונה, בגיחה הראשונה לבית קפה ירושלמי, פגשתי באקראי מכרה ותיקה. הדבר הכי דחוף שהיה לספר לי הוא כמה יפה התייחסה המדינה לבעלה, מורה דרך ותיק שהמגפה השביתה אותו ממלאכתו למשך שנה תמימה. הטיפול בקבלת הפיצוי היה יעיל ונדיב, התפעלה, לא מסובך כמו שכתבו בעיתונים ולא קמצני כמו שדווח בטלוויזיה. הקלקות מחשב ספורות והמתנה של יומיים־שלושה הספיקו כדי לקבל מהמדינה עשרות אלפי שקלים לחשבון הבנק, בערך כמו סכום הנטו שהבעל היה מקבל אילו השתכר בדרך הטבע.
גם בימות שגרה יש פער לא קטן בין מה שנהוג לחשוב ולומר על אופן היחלצותה של המדינה לעזרת נזקקיה לבין מה שהיא עושה בפועל למענם. קצבאות הנכות, הזקנה והסיעוד סבירות בהחלט אם לוקחים בחשבון את העובדה שמעגל משלמי המיסים בארץ מצומצם למדי בהשוואה למדינות נורמטיביות. אזרח ישראלי יכול להזדקן בלי לשלם כל חייו שקל אחד של מס הכנסה ובכל זאת לקבל בבוא העת יותר אלפי שקלים לחודש כדמי זקנה וקצבת וסיעוד, וכמובן טיפול חינם בכל בעיות הבריאות שלו בקופת חולים או בבית חולים. במחלקות הקורונה השונות אושפזו השנה זה לצד זה עניים ועשירים. איש לא בדק את יכולות התשלום שלהם בכניסה לבית החולים. שנת העצמאות ה־ 73 של ישראל עמדה בסימן של נתינה מדינתית לאזרחים. היא לא שאלה מה הם יכולים לעשות למענה, אלא מה היא יכולה לעשות למענם: חל"ת, סיוע לעצמאים, חיסונים, בדיקות – הכול חינם אין כסף.
בקופת המדינה אמנם נפרץ חור אדיר, שציבור משלמי המיסים ייאלץ לאחות באחד הימים, אבל רוב מומחי הכלכלה ואפילו נגיד בנק ישראל קובעים באנחת רווחה שמצבנו טוב בהרבה מכפי שחששו אשתקד. מדינת היהודים הפגינה עמידות גבוהה מול הקורונה הכלכלית, לא רק מול הנגיף שחולל אותה.
כ־6,300 חולים הלכו לעולמם, מספר נורא. אף על פי כן אפשר לקבוע שמערכת הבריאות עמדה בפרץ. בתחילת המגפה חששנו שיהיה הרבה יותר גרוע. כל־כך הרבה שנים הרגילו אותנו לחשוב שמדובר במערכת מיושנת, נשרכת הרחק מאחורי מקבילותיה במערב, והנה בשעת משבר היא טיפלה בכל חולה. בימים הקשים ביותר של המגפה היו חולים שלא זכו לטיפול מיטבי, בגלל העומס העצום, אבל אי אפשר להשוות את זה למה שקרה באיטליה, בצרפת, בבריטניה או בארה"ב. יעילותו של פס החיסונים הישראלי זהרה על רקע החידלון כמעט בכל שאר חלקי תבל.
במבחן התוצאה ובאופן פרדוקסלי המדינה התנהלה טוב יותר מסך כל מרכיביה, וליתר דיוק מהרבה מאוד אזרחים, שלא תמיד הקפידו על חבישת מסכה, שהתעקשו לחגוג בהמוניהם גם כשהיה אסור, שעשו טובה כשהלכו להתחסן, שלא הפסיקו לקטר. תוך כדי מארת בחירות אינסופיות המשכנו כולנו ליהנות משירותיה של מדינה מתקדמת. היא עדיין עתירת מומים, אך בוודאי טובה עשרת מונים מזו שעמדה לרשות הורינו וסבותינו.
כמה ימים לפני פסח פניתי למשרד ממשלתי מושמץ בעניין פרטי מסוים. מתווך מיומן שקישר בינינו אמר שנצפה לתשובה בתוך "שבועיים של ימי עבודה". על סמך הצצה בלוח השנה ודעות קדומות הערכתי שהזה יקרה רק אחרי יום העצמאות, ורק אחרי כמה ניג'וסים טלפוניים. אבל התשובה הגיעה ביוזמת המשרד כבר בתחילת חול המועד, והיא הייתה אדיבה להפליא, בהיפוך הגמור לדימוי של הגיהינום הבירוקרטי שרובנו אוהבים לטפח. הרבה יותר טוב לנו פה מכפי שאנחנו מוכנים להודות.
זה הרי לא מקרה שרובנו המכריע הסתגל במהירות לעוצר הטיסות הנכנסות והיוצאות. עד הקורונה התקשו רבים מאיתנו להישאר בארץ יותר מארבעה חודשים בלי לקפוץ לחו"ל, נתב"ג עלה על גדותיו מדי ערב חג, מועד או חופשה, ופתאום אנחנו תקועים פה ממושכות בשלווה. מכל הגזרות הקשות האחרות, דווקא עם הגזרה הזו השלמנו בקלות, אולי מפני שגילינו שישראל היא מקום המקלט הבטוח בעולם בעיתות צרה נגיפית, וגם מפני שבזכות הנגיף התאהבנו מחדש בארץ ישראל. מעז יצא מתוק, הרבה מתוק.
