והרי החדשות: אנחנו מתקרבים לאישור מבצע חיסונים לילדים, אבל קבוצת רופאים מתנגדת לכך נחרצות; אנחנו קורעים את הצורה לאיראנים (על פי מקורות זרים וסדרות מובילות בנטפליקס), אבל חכו־חכו איזו נקמה הם מתכננים לנו; אנחנו יוצאים מהקורונה ראשונים בעולם, אבל מתעקשים להסביר שנכשלנו בטיפול בנגיף. אה, ואנחנו לקראת מלחמת אחים. למה? כי בפעם הרביעית בתוך שנתיים לא הצלחנו להכריע מי אנחנו רוצים שינהל את המדינה. מי שמצליח למצוא סיבה מטומטמת יותר לרצח עם בשיטת עשה זאת בעצמך מוזמן ליצור קשר עם מעצבי דעת הקהל, תודה. אנחנו תמיד פנויים להצעות יצירתיות.
והרי המציאות: הרופאים החתומים על התנגדות לחיסונים לבני 12 ומעלה הם אותם מתנגדי חיסונים לבני 120 ומטה. האיראנים אכן מתכוונים לתקוף אותנו אנושות כנקמה על ההפרעות הדרסטיות לתוכנית הגרעין שלהם, והם יתפנו לזה מיד אחרי שיסיימו את מבצע הנקמה על חיסולו של ראש התוכנית ד"ר מוחסן פחריזדה, ועל מופע הקלסרים של נתניהו בשלהי אפריל 2018. מבחן התוצאה מלמד שישראל דווקא התמודדה לא רע בכלל עם ההפתעה המפוקפקת שהקוביד־19 הביא עליה, אבל מבאס לפרגן כשבנימין נתניהו חתום על זה ולא האח יוני או לפחות איזה יהורם גאון. את המבצעים ההרואיים שלנו אנחנו רוצים מקושטים בדמויות מופת, לא באישים שנויים במחלוקת.
נגיף הקטֶרֶת התברר כמחלה ישראלית מוּלדת, אבל גם יעילה במינונים סבירים. כמו מאמן אולימפי קפדן ובלתי נסבל, היא לא מאמינה בעידוד כממריץ מוטיבציה, אלא בהגבהת המוט רגע אחרי ששברת שיא בינלאומי. אכן, האויב הכי גדול של הטוב מאוד הוא המצוין, אבל הוא גם זה שמאלץ אותנו להתמודד עם סדקים בקיר שלא טופלו מאז השיפוץ האחרון. גם אם המניעים של המקטרים הם אינטרסנטיים־פוליטיים או סתם נובעים ממרירות מובנית, הם מצביעים על קירות מוכתמים שדורשים אחזקה שוטפת, אולי אפילו שיפוץ כללי. יש משהו פתטי וקסום כאחד בצורך של חלקנו לפוצץ את הרומנטיקה סביב הקמת המדינה ונס קיבוץ הגלויות שליווה אותה. ההתעקשות לראות בתחיית העם היהודי בארצו פארסה לא מוצלחת; הדרישה לשנות את כל יסודותיה של ישראל, משיטת הבחירות שלה ועד למילות ההמנון – הגישה הזו טרחנית לעיתים, אבל מלווה פה ושם בהערות שכדאי לתת עליהן את הדעת. תחת הסיסמה "אם לא תקטר, איך תשתפר?" המתלוננים הופכים את המדינה לטובה יותר. כזו שמסננת מתוך מוץ הביקורת המריר את הבר המשובח, ולומדת להכין ממנו מטעמים.
נכון, ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על משברים פנימיים שחצו את גבולות השיח הפוגעני והביאו לחורבן של ממש. הרבה לפני שרפת מחסני התבואה של ירושלים הנצורה, ממלכות יהודה וישראל נלחמו זו בזו. אריסטובולוס השני יכול לעשות בית ספר לאנשי הסזון. נכון, שרדנו – אבל היינו שורדים הרבה יותר טוב בלי לכלות את כוחנו ודמנו על הקרבות הלא נכונים. האחריות למנוע זאת מוטלת על כתפינו, לא על איזה גורם פוליטי עלום או יועצי תקשורת מתסיסים וחסרי אחריות.
בשביל מלחמה צריך חיילים. ונשק. ושנאה עזה. אי אפשר לקיים אותה כשסביב אותו שולחן שבת יושבים מצביעי נתניהו ולפיד, סמוטריץ' ובנט; אין לה היתכנות כשעל אותה שישיית בירות וסודה יושב פרלמנט מחזור 84' מבית ספר מימון, משוסע הצבעות בין המשותפת, ש"ס וליברמן, אבל מתאחד סביב סטייק אנטריקוט לצד טופו מוקפץ למירית הטבעונית.
אם יש קרב שראוי להשתמט ממנו, זהו הקרב הפנימי שיש מי שדואגים לטפטף סביבו נפט תבהלה. אם יש פקודה בלתי חוקית בעליל, היא הפקודה להתיישר עם אווירת המרירים המתעקשים שכלו כל קיצי הדמוקרטיה. מלחמת המחנות הנוכחית מוכרחה להישאר בתוך השיח – מתלהם ככל שיהיה – ולא להיגרר לרחובות, וזה לגמרי בידיים שלנו. הסזון לא הצליח לייצר מלחמת אחים, משום שצד אחד לפחות התעקש שלא לשתף פעולה עם הקרע הנורא ההוא. ישראל לא נגררה לאופציה המסוכנת הזו גם אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, הסכמי אוסלו ואפילו לא בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גדל פה עם אחראי הרבה יותר מהקרדיט שאנחנו מוכנים לתת לו, הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לעכל. מספיק אידיוט אחד כדי להבעיר יער שלם, אבל את היער הזה כל אחד מאיתנו נטע, וכל אחד מאיתנו יכול לכבות עוד בשלב הגפרור הבודד.
התסכול והמחנאות עדיין כאן. התחזית השנתית מלמדת שהם יישארו גם בעתיד – לא תאמינו, אבל אפילו אחרי עידן נתניהו. אז אם אנחנו מתעקשים על מלחמת אחים, בואו נדאג שהיא תהיה מלחמת כריות. הנוצות אולי יטנפו את החדר, אבל המנצח יידרש לנקות ולנצל את החלל העומד לרשותו בצורה הטובה ביותר. אל חשש, המפסידים יהיו שם בספסלים האחוריים, להצביע על הנוצות שטרם פונו ולקטר על האוויר הדחוס לתפארת מדינת ישראל. יודעים מה? טוב שכך.
חג עצמאות שמח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
