דחפורים פילחו את ההר, מחפרים הכו בקרקע. העפר הגרוס מילא את האוויר, מלכלך את המכוניות שכבר נוקו לכבוד הפסח. פועלים רצו אנה ואנה להתקין מגורונים אחרונים. על אחדים מהם כבר נתלו שלטי זיהוי של הדיירים החדשים, כמו אומרים: הפעם זה סופי, את היתד שנתקע כאן איש כבר לא יעקור.
אחד התושבים פצח בתפילת 'נשמת כל חי', שהרי "אין מילים שיוכלו להביע את התודה העמוקה", כלשונו. ליד שער של בלונים צבעוניים הצטופפו מאות חבריו, תושבי עמונה לשעבר, שחנכו ביום שני את עמיחי, יישובם החדש בעמק שילה.
אחרי 20 שנה מטורפות שגרעין החבורה הזו רץ ביחד, היא הגיעה סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. לא שמישהו מהם נשבר. "גם בימים הכי קשים חייכנו, אפילו אם בזווית הפה היה קצת עצוב", אומרת שרה זיו, מוותיקות עמונה. אלא שעכשיו, אחרי שנה וחודשיים בתנאי פנימייה בעפרה, בכל זאת המסע תם.
כאשר יצאו לדרך כזוגות צעירים, הם לא יכלו לדמיין שעל גבם תתהפך מערכת הממשל והמשפט הישראלית, תחבור לשמאל הקיצוני, ותזרוק אותם מראש הגבעה שאליה שלח אותם לא אחר מראש הממשלה אריאל שרון. כאשר שנים על שנים נאחזו בפסגה החשופה של הר עמונה, הם לא דמיינו התנגשות עם מאות נפגעים בין צה"ל למתנחלים, כפי שאירע בהרס הבתים הראשון ב־2006. ועשור מאוחר יותר, ב־2016, כשהצעות ומתווים עלו וירדו ועמם אינסוף ישיבות גורליות, לא יכלו לשער שעקשנותם תוביל לחקיקת חוק ההסדרה – חוק שאפילו הממסד המתנחלי לא האמין בו, אך בינתיים הוא צמצם דרסטית את הרס בתי היהודים והערבים ביו"ש, והשמיים לא נפלו. וכשנגררו אשתקד בציפורניהם מההר, לא ידעו שבחלקם תיפול הזכות – אחרי שלושה עשורים של הפסקה – להקים יישוב חדש, כדת וכדין, בהרי השומרון. "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל", קיבל שלט חגיגי של תושבי גוש שילה את המצטרפים החדשים.
מתחת שתי צִליות שחורות, לגברים ולנשים, חולקו לחמניות ושתייה קרה. ממעל השקיפו מאחזים עמיתים, אלה שהחלו את דרכם יחד עם עמונה וחרב הכורת לא עלתה עליהם. הנה יהוידע נזרי מ'מאסטר שף', שכוכבו דורך כעת בעולמי הבידור והאוכל. הנה אשתו תמר, מי שהפכה לקול ולפנים של המאבק בימי הגירוש. את בית העץ המקסים שהיה להם בעמונה איש לא יחזיר. מותר להם עכשיו להתחיל לדמיין בית, "אבל זה כבר לא יהיה בית עץ כמו בעמונה. אנחנו בגיל אחר", אומר יהוידע, שבקושי חצה את גיל ארבעים וכבר הספיק להפוך לסבא.
הנה אביחי בוארון, ראש מטה המאבק, ואשתו עפרה שנשאה בעול בשקט. רק מעטים יודעים כמה אנרגיות ותחכום נדרשו מבוארון כדי לצלוח את המערכה החיצונית וגם לעמוד במתקפה מבית. המטרות שהציב והדרך שנקט לא נשאו חן בעיני הדור הקודם של ראשי המתנחלים. עם הרבה איפוק כלפי פנים ועוצמה כלפי חוץ, בוארון עשה את הבלתי ייאמן. היישוב החדש וגם חוק ההסדרה הם ניצחונות שאיש לא יוכל לקחת ממנו.
העמונאים בזים לפוליטיזציה, לקרדיטיזציה ולכותרותיזציה ששוטפות במקומותינו כל חלקה טובה. לכן את ביתם החדש חנכו לבד. בלי מכובדים, בלי עיתונאים, בלי סֶלפים. רק הם וראש מועצת בנימין, אבי רואה, שתומך בהם לכל אורך הדרך. בדברים הקצרים שנשא הזכיר בוארון את י' בניסן, התאריך שבו על פי המסורת נכנסו בני ישראל לארץ.
"קבוצה קטנה של אנשים יכולה לשנות את העולם, ואנשי עמונה עשו זאת. הם לא רק עצרו את ההרס, אלא הפכו את הקערה על פיה. אם עד 'עמיחי' דובר על להישאר בתוך הגדר של היישובים ועל גידול טבעי, הקבוצה הזו הביאה את המדינה להקים יישוב חדש וגדול ביהודה ושומרון, עם 1,100 יחידות דיור על פי התכנון. זה היפוך מגמה. העולם שומע, הערבים שומעים וכמו שכתב רון לאודר ב'ניו־יורק טיימס', 'היישוב הזה קובע שישראל ביהודה ושומרון לנצח'. חבורת המשוגעים הזו הראתה שאפשר להתנהל אחרת. לא רק קרב בלימה אלא התקדמות ויציאה החוצה, כי הכול מתחיל ברוח".
בוארון לא מגזים. הקמת עמיחי היא נקודת ציון דרמטית לא רק לתושבי עמונה, אלא מבטאת תהליכים גדולים ועצומים פי כמה מהיישוב הבודד. ראשית, נשבר הטאבו על אי־הקמת התנחלויות חדשות. הממשלה החליטה, היישוב קם והעולם שתק (ראו בהמשך). שנית, המיקום. לא במקרה עמיחי שוכן בין דרך האבות (כביש 60) לדרך אלון, בין השומרון לבקעת הירדן (אגב, השמועה אומרת שזמביש הוא שדחף לנקודה הזו). כשייסלל הכביש המתוכנן אליו, ייפתח ציר אסטרטגי שלישי בין הרי המרכז לבקעת הירדן; לכביש 1 בין ירושלים לים המלח, ולכביש 5 הידוע בשם 'חוצה שומרון', יצטרף 'חוצה בנימין'. כלומר, עמיחי גוזר לגזרים את המדינה הפלסטינית, ורק על כך אפשר לזמזם דיינו.
שלישית, הרוח. בשונה ממשברי פרשת האולפנה, נתיב־האבות ותשעת הבתים בעפרה, שהביאו לפיצוי מקומי להתיישבות, תג המחיר שגבו תושבי עמונה היה בסדר גודל לאומי. זהו שיעור חשוב למתנחלים ולהנהגתם כיצד מנהלים מאבק ציבורי, אפילו אם בשלטון מכהנת ממשלה ימנית.
רביעית, עמיחי הוא מעשה אנושי מהמעלה הראשונה. תושבי עמונה נזרקו מבתיהם בגלל אכזריות פוליטית במסווה של שיקולים הומניטריים. ארגוני השמאל, אלה שמניפים כביכול את דגל זכויות האדם, נלחמו ביישוב המקורי בשל שנאתם למתנחלים ולא כי אכפת להם מהמצב הנדל"ני של ערביי סילוואד. העותרים שהובאו לבג"ץ על ידי 'יש דין' ו'שלום עכשיו' אפילו לא ידעו שהקרקע רשומה על שם אבותיהם. הם בסך הכול היו כלי להשתמש בו בבית המשפט, והראיה שבעמונה לא צמח כלום ולא יצמח כלום כתוצאה מהעקירה. מכיוון שכך, יפה עשה ראש הממשלה שהלך עד הסוף עם ההבטחה להקים יישוב חדש.
אך מעל ומעבר לכל אלה, יישוב יהודי חדש בארץ ישראל תמיד מרחיב את הלב. כך עשו אבות הציונות כשבאו ארצה, וכך עושים מי שממשיכים את דרכם כיום בכל רחבי הארץ. הדרך מלווה לעתים בייסורים ובאבק, אך כשתם הטקס ושבתי למכוניתי המלוכלכת, נזכרתי בסבתי שסירבה פעם לנקות את נעלי השבת: "זה אבק של ארץ ישראל, למה להוריד?"
