את ארץ ישראל גיליתי בגיל 15, מבעד לחלונות המטוס שהמריא ארבע שעות לפני כן מפריז. שחור הים התחלף באורות ערי ישראל. הכול היה קסום. השלטים בעברית. המוזיקה שבקעה מהרדיו של המונית שלקחה אותי ליעד, לאם כל היעדים: ירושלים.
בדקות שחלפו בנסיעה חשבתי על ההיסטוריה שמונחת על כתפיי. על הדורות שקדמו לי ולא זכו לעשות את מה שאני עומדת לעשות: לחבר בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, בין הזהות היהודית הפנימית לתעודת הזהות הישראלית. חשבתי על התמונה הענקית שכיכבה בסלון ילדותי, ובה שער ציון ותחתיו, באותיות זהב, מילה שמכילה אינספור תפילות: ישראל. כאילו הוריי, שהיגרו מתוניסיה לצרפת, רצו לנטוע בנו את הידיעה שפריז לעולם תהיה רק תחנה, לא מעבר לכך.
נזכרתי בסבתא שלי, ממה ללי, שנפרדה ממני בחיבוק חם ואוהב ושמה בידי שטר של מאה פרנק עם בקשה אחת: תקני לך שם גלידה טובה, ותחשבי עליי. כאילו רצתה לטעום את טעמה של הארץ דרכי. חשבתי על הברכה שבירך אותי אבא שלי, בשדה התעופה, לפני שהמראתי. על התחושה שעם ידיו המונחות על ראשי מונחות גם ידיהם של כל מי שחלמו על הארץ והתפללו עליה ולא זכו, כמוני, להגשים את החלום.
מאז נולדו לי כאן ילדיי הצברים, הנטועים עמוק־עמוק ברגבי האדמה הזאת. עבורם, ועבור רבים מאוד מיושבי הארץ, מדינת ישראל מובנת מאליה. כאילו תמיד הייתה ותמיד תהיה. יש בוודאות הזו משהו מרגיע, שלו. לא חייבים לחיות תמיד בתודעת תלישות. אבל יש בה גם סוג של אדישות. אתמול איחלתי חג שמח למוכרת נחמדה והיא ענתה לי: איזה חג? יום העצמאות, עניתי לה. הא, אבל זה לא חג, זה יום.
אינני מבינה כיצד צברים לא מסתכלים בעיניים פעורות על הכבישים של ארץ ישראל, על שקיעה בארץ ישראל, על אנשים דוברי עברית בארץ ישראל, על רמזור בארץ ישראל; שלא דופק להם הלב כשהם מגלים את ירושלים מופיעה אחרי סיבוב אחד בכביש מספר אחת; שלא מתכווץ להם הגרון באמצע שוק מחנה יהודה מול השפע, מול הקץ המגולה; שלא מתמלאים באהבה מול העם שלנו, המופלא, השורד, הנאמן למרות הכול; שלא מבינים עד כמה אינה מובנת מאליה הארץ הזאת, הממתינה וממתינה, הנאמנה.
היום אני זוכה לגור בנופי התנ"ך, הספר שסימן לי שארץ ישראל היא היעד. משמאל שילה ומימין בית־אל, ומדרום מכמש וענתות. וייז תנ"כי! ואני הנהגת! מי היה מאמין? היכולת להמשיך להתפלא על הנס שאנו חיים בו חייבת להישמר. אסור לנו להתרגל אליו.
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, וארצי, ושפתי, ועמי.
