המנהג בארצנו הוא שביום העצמאות אנו מתגאים בכל מה שבנינו והשגנו בשנות עצמאותנו, זאת למרות הקשיים הרבים שעמדו בפנינו, ובמיוחד אל מול איום מתמשך מצד אויבינו. נוהגים אנו גם להוסיף שאף מדינה לא הגיעה להישגים רבים כל כך בזמן קצר כל כך. אולי זה גם נכון.
אך בימים אלו יש לנו לפעמים הרגשה שהמצב הביטחוני טוב יותר, ונראה לכאורה שאפשר לנוח קצת מההתמודדות עם "האיום הקיומי" שליווה אותנו שנים רבות ולהתפנות לעיסוקים אחרים. אכן, נתפלל שכך הוא המצב ושכך הוא ימשיך להיות, אולם מחשבה כזו מהווה סכנה כשלעצמה. עלינו להיות זהירים ביותר, ומודעים לאיומים הישנים והמתחדשים. מצד אחד חייבים אנו להוקיר, להודות ולהלל על הברכה שקיבלנו ועל המקום שאליו הגענו. אולם מצד שני עלינו להיות מוכנים אל מול הסכנות שמאיימות עלינו כיום ועלולות לאיים עלינו יותר בעתיד. אנו חייבים זאת לילדינו. עלינו נאמר "גילו ברעדה".
חנופה למוסלמים
ראשית, חובה עלינו להיזהר מהסכנה הדמוגרפית. המחשבה על ישראל החזקה והבטוחה גרמה לרבים להיות שאננים עם הגעתה לארץ של אוכלוסייה מוסלמית מאפריקה, וזאת בשם ערכים יפים ונעלים של זכויות אדם. בשם אותם ערכים אירופה קולטת מהגרים מוסלמים רבים, לעיתים מרצון ולעיתים שלא מרצון. גלי הגירה אלו הביאו איתם לא מעט אנטישמיות מוסלמית וטרור נגד יהודים.
ביותר ויותר מקומות באירופה מרגישים היהודים בסכנה מתמדת. הם אינם יכולים ללכת עם כיפה ברחוב, ובטח שלא לחשוב על הנפת דגל ישראל ביום העצמאות שלנו. יהודי שבורח ומסתיר את זהותו יכול אולי לעת עתה להסתדר, אך כל חנות של אוכל כשר, כל בית כנסת, בית ספר או מוסד יהודי, וכל מי שמבקרים בהם – חשים ומצויים בסכנה של מתקפה מצד אנטישמים מוסלמים. יהודים רבים עוזבים את אירופה מפחד, ובתהליך מתמשך, המהגרים המוסלמים דוחקים את היהודים מאירופה ומחליפים אותם. ימים יגידו האם הייתה זו עסקה טובה עבור האירופים או שלא.
סכנה נוספת העומדת לפתחנו היא האנטישמיות הישנה, המתלבשת בתחפושת חדשה של ערעור הלגיטימיות של ישראל. אין ספק שתהליך זה מתגבר בעקבות הצורך של הפוליטיקאים בארצות השונות להתחנף לאוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה, ולכוחה האלקטורלי. וכמובן הזרם האנטי־ישראלי החזק, שבשורשיו הוא אנטישמי, המונע על ידי מוסדות אקדמיים באירופה ובארה"ב. מוסדות אלו היוו תמיד את חוד החנית במאבקי קדמה ליברליים. בשנות השישים הם דגלו בקומוניזם והעריצו מנהיגים כמו פידל קסטרו (ראו למשל את מרד הסטודנטים בצרפת). וכיום, כשהקומוניזם כבר לא באופנה, הלהט המהפכני מופנה לפוליטיקה של זהויות ולתרבות הפוליטיקלי קורקט, כשאותנו מיקמו כמובן בצד של הרעים.
מכאן הייתי פונה לסטודנטים היהודים בחוץ לארץ, המרגישים את היחס השלילי ליהדות ולמדינת ישראל ומנסים שלא להיכנע ללחץ, אולי מתוך ניסיוני כסטודנט יהודי כמעט יחידי באוניברסיטה בחו"ל. חושב אני שגדלותה של היהדות היא בכך שהיא מקדשת את הלימוד ואת השאיפה המתמדת לחידושים ויצירתיות. ללא ספק, זה הדבר שדחף את היהודים להישגים רבים בכל הדורות, אך גם עורר את הקנאה והשנאה כלפיהם. לדאבוני, ניסיון העבר מלמד שגם התנכרות לעם היהודי ולמדינת ישראל, ואפילו חבירה לאנטישמים החדשים, לא יעזרו ליהודי לברוח מגורלו. ראו את גורלה של יהדות גרמניה הפטריוטית והמתבוללת שלפני השואה.
ארץ זבת גז ומל"טים
נחזור לארצנו ולעצמאותנו. בתחום האנרגיה קרה לנו נס. כמויות עצומות של גז נמצאו במים הטריטוריאליים שלנו. הממשלה הצליחה לחתום על חוזים עם חברות האנרגיה, למרות הביקורות והלחצים, ולתת להם את הביטחון שאִפשר להם להשקיע סכומי עתק, לגלות את המאגרים ולבנות את התשתית העצומה להפיק ולשנע את הגז מהים. אולי אפשר היה לעשות זאת קצת יותר טוב, אבל בקלות רבה ניתן היה להרוס הכול והגז היה נשאר בתוך הים לזמן רב. כיום הגז זורם ואנו על סף עצמאות מוחלטת בתחום האנרגיה. זהו נושא שהדאיג אותנו במשך שנים רבות, ונמצא כיום על סף פתרון.
גם ביחס למים, נושא שהיה בעייתי ומדאיג במשך שנים רבות, פעלה הממשלה באופן נבון והביאה את מדינת ישראל כמעט לעצמאות באספקת המים, ולתלות הולכת ופוחתת בגשמים. זאת בעקבות השקעות ענק והקמת מפעלים להתפלת מי ים. כיום שואבים הרבה פחות מים מהכנרת, ואף מדברים על היפוך הכיוון של המוביל הארצי והזרמת המים בחזרה אל הכנרת.
אולם מצד שני, רואה אני בחשש רב כיצד ישראל מאבדת את עצמאותה בתחום אספקת המזון. זאת בשם הערך העליון של תחרות ו"שוק חופשי". כדי להוריד קצת את המחירים, המשק נפתח לתחרות ולייבוא של מוצרים זולים מחו"ל. הדבר גורם לתהליך מסוכן שבו משקים נסגרים ואדמות חקלאיות נזנחות. כך אנו מפתחים תלות הולכת וגוברת בייבוא מוצרי מזון, ומאבדים את היכולת לספק את צורכי המזון בעצמנו, במיוחד כשהאוכלוסייה בארץ גדלה במהירות רבה. בתקופת משבר הקורונה קיבלנו דוגמה קטנה כיצד בבת־אחת הסחר הבינלאומי עלול לקרוס ולגרום למחסור מסוכן במוצרים בסיסיים.
הפיתוי להוריד מחירים דרך הגברת הייבוא והתחרות קוסם מאוד לטווח הקצר, ונוח מאוד לכיס. אולם אנו חייבים להבין את המשמעות והמחיר שנשלם לטווח הארוך, במיוחד בעת משבר. לדעתי ישראל חייבת לשמר את עצמאותה בתחומים החשובים, גם אם הצרכן ישלם עוד כמה אגורות על המוצר שהוא קונה. ובוודאי שעל המדינה להיזהר במכירת תשתיות וחברות אסטרטגיות למדינות זרות, ובמיוחד לסין. אנו לא יכולים לנהוג כאילו ימות המשיח כבר הגיעו.
גם בהגנה הצבאית על המדינה אנו זקוקים ליותר עצמאות. אכן, בתחום המל"טים, מטוסים ללא טייס, ישראל הפכה למעצמה והתעשייה הביטחונית מייצרת ומוכרת אותם בכל העולם, אולם בסוגים אחרים של נשק אנו תלויים יותר מדי באספקת הנשק מבחוץ, ובעיקר מארה"ב. כשצרפת הפסיקה בבת אחת לספק לנו את מטוסי המיראז', ישראל השיגה את התרשימים ופיתחה בעצמה את מטוס הכפיר. אולם בתחילת שנות השמונים נעצר פרויקט מטוס הלביא לאחר שהדגם הראשון כבר התחיל לטוס, ומאז ישראל לא ניסתה יותר לפתח מטוס קרב. גם בתחום זה חייבים אנו לחשוב במושגים של עצמאות, כדי שלא נופתע.
